יומן מסע

עוד קצת זמן ואהפוך לזונה מיומנת.

אני חושבת שאני בדרך לשם, אם כבר שכחתי שמות וניקים של לקוחות ראשונים.

אני חושבת שאני מיומנת יותר, משום שאני אף פעם לא מבקשת מהם להישאר.

אני אף פעם לא מבקשת חדירה ואורגזמה.

אני חושבת שאני קרובה לשם כי אני מחייכת כשאני קוראת גברים שמתנפצים בזעם כמשברי ים אל מול הנקבים

שלי. הם משתמשים בכוח היחיד שנותר להם לאחר שהם נכנעים לחולשה הגברית הגופנית: השפלה. ואני עדיין

מחייכת. אני עדיין סופגת מהם יריקה אחת, בעיטה אחת, סטירה אחת, ולא די לי.

כי עוד אחת ועוד אחת משמען שהם לעולם לא מתחזקים, לעולם לא מתגברים, לעולם לא נגמלים מחלב אמם וחלב

שדיי, אלא נופלים שוב ושוב במלכודת "הכוס הבזוי".

בפרפראזה על משל הזן על עץ נופל ביער, האם כשאני מודעת להשפלה שלי אני עדיין מושפלת?

האם כשאני מבקשת ממך להשפילני, מוכנה ומזומנה לאגרוף בבטן ולשפיכת הוויסקי על הפרצוף, זה נחשב לכך

שאתה עדיין משפיל אותי ביוזמתך, מתוכך, מרצונך?

זאת השפלה זאת?

אתמהה.