זמן רב מחיי אחד ממשאבי הנפש שלי היו הרגשות והיכולת המצויינת שלי לחוש, (את סביבתי, אנשים, חברים) וכמעט כל פעם. הרגשות שלי הלמו את המציאות.
כשהגעתי להודו לפני זמן מה, הזדמן לפגוש אנשים חכמים (אולי המילה חכם לא מדוייקת) אנשים בעלי יכולות. היינו יושבים שעות בשיחות על עולם: הרגשות, האינטלקט, האינטואיציה, ועוד מיני ירקות הקשורים לנפשו של האדם.
דבר אחד היה ברור מאד הם התעקשו שעלי לוותר על רגשותי ״הם רק מטעים אותך״ אמרו לי בלהט.
הייתי כמוכה הלם, זה כמו לבקש מערב הסעודית לוותר על אוצרות הנפט שלהם.
אמרתי בסדר בסדר אך ידעתי שאדלג על המלצותיהם.
בתהליך מאוחר יותר לאחר שהתנגדותי הראשונה פגה,
החלטתי לא להשתמש יותר ברגשות שלי להבין את העולם ול״ראות״ אותו.
בתחילה הייתי מבולבל ולא מדוייק לעצמי, אך לאט לאט עלו מתוכי יכולות אחרים להתבוננות.
התחלתי להבין שהרגשות מבלבלים, לא מדוייקים, ולעיתים מטעים.
ישנם כלים נוספים להבין ול״ראות״ את העולם סביבנו.
כיום מנסה ממש בכל כוחי להבין איך עזבתי את ההשענות על הרגשות, (לא באופן מוחלט)
באמתחתי כך חש אני יש יכולת אחרת.
מהי? מה שמה? לא יודע ממש לא יודע כנראה שלא מספיק חכם להגיע למעמקי הנפש, אך כן משתמש באוצרות אחרים הממוקמים במכמני התודעה העמוקה שלנו.
אז מה רציתי לומר פה, שהטילו ספק ברגשות ובדקו בדקו בדקו האם הם מדוייקים?
ולאט לאט חפשו אוצרות חבויים בנפשכם.