נכנסתי הביתה, מיד חושיי התערפלו.
הבית שלנו חשוך כמעט לגמרי, אני רואה הבהוב של נר בפינת הסלון, מעבר לזה אני לא רואה שום דבר.
תחושת היד שלך על עורפי מרטיטה אותי, אתה מרגיש את זה ומנצל את זה עוד ועוד.
עיניי מכוסות, ידי נקשרות מאחורי גבי ואני שוקעת לעולם אחר, לעולם שלך.
אתה מרגיש את השקיעה הזאת ולא נותן לי לברוח לשם, לפינה הבטוחה שלי, אתה מערער את הביטחון שלי בתנועה אחר חדה, אני על הברכיים.
אני רטובה.
אני שומעת אותך מתרחק ממני
ואני נשארת לי שם על הריצפה
לבד
------------------------------------כשעתיים מאוחר יותר---------------------------------------------------------
הערת אותי, נבהלתי לרגע.
חיבקתי את רגלך, לא רציתי לעזוב.
ליטפת את ראשי, את פניי, בקול הנעים והמרגיע שלך אמרת לי שאני לומדת, כמה אתה גאה בחינוך שלך, איזו שיפחה טובה אתה מטפח לך.
כמה שאני אוהבת אותך
מילים לא יוכלו לתאר.
לפני 15 שנים. 20 בינואר 2009 בשעה 18:25