מותר לי

היה לי מצב רוח טוב עד עכשיו. לפעמים יש שיחות שחופרות עמוק מדי ונתקעות בתיבות שלא רציתי ממש למצוא.

ופליטות הפה.
פרויד היה חוגג עלי.
ועכשיו אני חוגגת על עצמי.

בדר"כ אני מחוברת למציאות עד כדי כאב. אבל היום הבנתי שהבילוי המתמיד שלי כאן בשנים האחרונות היה ניסיון נואש למצוא את דרכי בחזרה לנקודת ההתחלה.
האקס המיתולוגי, לתומי חשבתי שאפשר להתגבר והתגברות משמעה לחזור לעצמי ולסגור טוב את מה שהיה ולראות בו כעוד פרק בחיים שהסתיים מסיבה כזו או אחרת.
הפרק הסתיים אבל בדרך חזרה שהייתה לי סבוכה ואבודה מדי פשוט סגרתי, חתמתי והשארתי מאחור גם את הפרק הזה החיים של החזרה.
התחלתי לבנות משהו חדש, שבאופן מפתיע היה מוצלח מאד ועדיין.
קל לי יותר להיות כאן.
אבל נראה לי שזה כי וויתרתי על מי שהייתי פעם. על החלומות שהיו לי.
לא שאין לי חלומות עכשיו אבל הם אחרים לגמרי.

בחיים לא הייתי יכולה להאמין שאני אעצב לעצמי את האני החדשה.
אולי זו התבגרות.
זה עצוב לוותר, להבין שהדברים לא יכולים לחזור ולהיות מה שהיו. איך האמנתי שברגע שאתגבר עליו אחזור להיות שוב אני של פעם?
ואיך זה שזה לא קרה.

בגעגועים,
אני.