מותר לי

שלום.

נפרדתי מהחבר. אחרי התלבטות קשה של חודשים.. כמעט חצי שנה למעשה.
השכנה החדשה שאלה אותי "ואי! נו מתי את מתחתנת?!"
ולא הבנתי מאיפה הגיעה אליה השמועה הגסה הזו.. ולמה אף אחד לא שיתף אותי בחדשות המרעישות... "מה?.. מתי?"
חחח עכשיו אני משחזרת והתמימות שלפעמים מרימה את הראש קורעת אותי
"לא יודעת. אני שואלת."
"לא לא!! אני לא מתחתנת" אומרת מלווה את הלא בתנועות ידיים נמרצות וחיוך מובך עד מושפל.
"אז יש לך חבר?"
"אה... " מזיזה את הראש הצידה לכיוון הבלטה הכי קרובה לכיוון הדלת... "ממ כן. אה אהממ" חיוך ומחזירה את המבט.
"ההוא מהועד בית מזה הפחיד אותי קודם עם הכסף גם הזהירו אותי ממנו הדיירים הקודמים"
"אל תדאגי זה בסדר אני גם בועד את יכולה לתת את זה לי."
ברחתי ושלחתי אותה להמשיך ולפרוק את הארגזים.

היה לי טוב בימים האחרונים. תחושת הקלה. ויש כבר את המחזר התורן שמקפיד להשכיב אותי לישון בשיחות אל תוך הלילה של שעתיים לפחות.
ואני רוצה שיגיע מישהו שיגלה אותי.
ואני מפחדת שאולי לפעמים החיים מכוונים אותנו להסתפק בטוב והרגוע ולא בסערת הרגשות שנקראת אהבה.
אולי חוויתי את הפיק שלי שלא יחזור שוב.
אבל הסכמתי עם עצמי שאני צעירה מדי ושיש לי עוד הרבה שנים טובות להתבחבש עם עצמי עד שאחליט להסתפק במשהו רגוע.
שווה לי לתת את הצאנס הזה. הקטן גדול, אולי.

בא לי פרפרים! בא לי בועה קטנה וחמימה. של סקרנות, צחוק, עומק, שיחה וסקס טוב.

אבל... אולי אטבע לי קצת ברווקות. להתאושש. אחרי הכל אני צריכה להשקיע בלימודים עכשיו.