רסיסי חיים של זונת חללית מעולם הטבעת

.
שלום לכולם ! השנה היא 1995, אביב בחוץ, השמש זורחת, העצים פורחים, ציפורים שרות בגן, השקעות זורמות לקופות של חברות היי-טק והמדען הראשי מחלק מענקים כיד המלך. הבועת האינטרנט עוד לא התפוצצה ובאג 2000 עוד רחוק מלפנינו. רבין לא נרצח עדיין והפלסטינים חושבים שאו-טו-טו תהייה להם מדינה. אשרי המאמין. העתיד מעולם לא נראה ורוד כל כך. כולם עסוקים בקדחתנות ביצירת עושר ואושר.
ואני מה ?
אני מדען !
אני עושה ניסויים ...
אני חוקר את קצוות היקום. היקום הפרטי שלי. ממש את הקצוות.
לחקר הקצוות של היקום הפרטי יש שם. קוראים לזה edge play ...
פויה edge play, זה למשוגעים. רגע, רגע. לעת עתה באו נעזוב את ההגדרות ואת הדבקת התוויות.

אז אני עומד לי בחדר וכולי התרגשות. מה יהיה היום ? האם אצליח להגיע למקום אליו התכוונתי (אובדן שליטה, כן ?) או שאגיע למקום קצת אחר ? (עולם הבא)
זה אמור להיות פינאלה האולטימטיבי לסדרה ארוכה של ניסויים במניעת נשימה. כן, אני יודע שמתים מזה. לא איכפת לי. בשביל סיפוק אני מוכן לקחת סיכון. על עצמי - רק אני מחליט, אני ילד גדול. מה, מי שקופץ ממטוס לא לוקח סיכון ? אומממ, גם את זה אני עושה ... או מי שצולל למעמקים. או מי שסתם נוהג מהר מדי. (שוב אומממ ...) רובינו לוקחים סיכון לצורך סיפוק יצרים. אני רק לוקח קצת יותר.

אני משחק עם breath control כבר זמן רב. כל כך פשוט ... שים שקית על הראש וחכה עד שתיחנק ... ותשתדל להוריד אותו מהראש קצת לפני שאתה מתעלף, כי אחרת לא יהיה לזה המשך. אין המשך – אין הנאה. השעון יכול לעזור – מדידת זמן נותנת מדד אובייקטיבי למידת הנזק ורמת הסיכון. נגיד 4 דקות. 4 דקות בלי אוויר ...

תמיד לבד.
ניסיתי את זה עם שותף. בלתי אפשרי. אני לא מוכן לחנוק אותו, זה מלחיץ אותי. מה אם יקרה לו מה שהוא ? הפחד שיהיה לי על המצפון גרימת נזק למי שהוא אחר משתק אותי ומבטל את כל ההנאה. והוא לא מוכן לחנוק אותי, מאותם סיבות.
כך שאת הדברים המסוכנים באמת עושים לבד.
רק שאין מי שיוריד את השקית במקרה הצורך ...
בעיה בלתי פתירה ...

העניין הוא שאין דבר שמאתגר אותי יותר מבעיות בלתי פתירות. אני רק שומע על "בעיה בלתי פתירה" וכבר אני מוצף אדרנלין. ולכן, זה כבר זמן רב אני מסתובב עם מחשבות על הפתרון. בהתחלה רק במטרה לפתור את הבעיה המאתגרת, אבל אז, כשהיה לי פתרון, זה הפך לפטיש. הפטיש האולטימטיבי של אובדן שליטה במהלך מניעת נשימה. אומממ ... קצת מסוכן. אבל "מסוכן" ו- "מגרה" זה כמעט אותו דבר אצלי.

-------------------------------------------------

אז אני עומד לי באמצע החדר ובודק בפעם אחרונה את כל הפרטים.
הלב דופק בפראות. הזין נוקשה עד כדי כאב. אני מוצף תערובת של אנדורפינים ואנדרנלין. אני מכור לקוקטייל הזה.
חייב להתרכז, היום כל טעות קטנה עלולה להיות קטלנית.
מזרון על הרצפה וכריות סביבו. כדי שלא אחטוף מכה כשאפול חסר הכרה. קסדה על הראש. מאותה סיבה. שעון על הקיר, גדול, ברור ומואר. כדי שתהייה לי ביקורת כל שהיא על הנעשה. כשנחנקים, פרק זמן שעובר זה הגורם המכריע. אוקי, עד כאן הפרטים הקטנים ...
 
מהתקרה יורדים חמש חבלים. כל אחד מהם מחובר לוו נפרד, כך שגם אם אחד ייכשל, השאר עדיין יחזיקו. חמש, זה פי חמש יותר מהמינימום הנדרש. ליתר בטחון. כל חמשת החבלים יורדים למטה ונקשרים לאותה שקית ניילון בודדה. שקית שקופה פשוטה של פח. החבלים קשורים ומודבקים לשקית עם כמות אדירה של נייר דבק. מה שלא יקרה, אסור שהחבלים יתלשו מהשקית. כי אם הם יתלשו – אני גמרתי. השקית תלויה מהחבלים בערך בגובה הראש שלי.
 
הנה התוכנית – בעמידה, אני שם את השקית על הראש, מהדק בצוואר עם גומייה רכה. הידוק, אפילו רך, ימנע כניסת אויר. האוויר, ליתר דיוק החמצן בשקית ייגמר תוך כמה דקות. עוד כמה דקות נוספות ואני אתעלף. כשאתעלף – אפול. כשאפול, השקית תחליק לי מהראש או תקרע. וכך ברגע שאתעלף – תתחדש הספקת החמצן. מערכת אל-כשל.
 
ההתרגשות כל כך גדולה שאני מתחיל לרעוד ומקבל רגלים קרות. אני מתיישב ומנסה לסדר את הנשימה. זה עלול להיגמר רע מאוד. אולי כדאי לבטל ? הרצון לבטל הופך לעז ואני נשטף בזיעה קרה. אבל אם אבטל, הפנטזיה הלא ממומשת הזאת תמשיך להסתובב לי בראש ולא תיתן לי מנוח. אחרי כמה דקות ישיבה אני מצליח לגייס מספיק כוח כדי לקום, רועד עדיין. החלטה התקבלה. מכאן והלה אני נכנס למצב אוטומטי.
 
אני מורח את הצוואר במעט שמן. זה יעזור לשקית להחליק עליו בעת הנפילה הצפויה. שם אזיקים על הידיים. מנפח את השקית. אני אוהב אותה מנופחת, לא רוצה שתדבק לי לראש. מכניס את הראש בתוכה וקושר בעדינות עם גומייה סביב הצוואר. מעכשיו אני על אויר מוגבל. בודק את הזמן בשעון. האמת, לא ברור לי למה אני בודק את הזמן, הרי בכל מקרה אני מתכוון להישאר ככה עד שאתעלף. לא משנה, מדידת זמן מרגיע אותי. שולף אזיקון מהכיס הקושר את הידיים אחרי הגב. זהו, נשאר רק לחכות.
 
אני עומד בלי לזוז. הלב דופק בפראות, הנשימה מואצת כאילו שאני בריצה מטורפת. חולשה נוראית ברגליים ובכל שאר הגוף. אני חושש שתכף לא אוכל עוד לעמוד. עברה רק דקה, אני יודע שהכל מהתרגשות ולא ממחנק. בשקית יש חמצן לשתי דקות, ועוד כארבע דקות שאני יכול להישאר ללא חמצן. בסך הכל שש. ואז אני אמור להתעלף וליפול. אני מתחיל להרגיש רעד ברגליים.

-----------------------------------------------

שלוש דקות.
אויר בשקית הפך למרק מחניק. הריאות, שלא מבינות שאני מתעלל בהם בכוונה, מגבירות את קצת הנשימה על מנת לפצות על מחסור בחמצן שכבר מורגש היטב בכל מערכות הגוף. עכשיו הנשימה מהירה לא רק בגלל ההתרגשות. החזה עולה ויורד בפראות, ריאות מנסות להיפטר מכל הפחמן דו חמצני הזה שמצטבר. הן לא מצליחות, כי מה שהן לוקחות חזרה זה אותה תערובת. פעמוני האזעקה בגוף צורחים. המחשבה שלי הופכת לצלולה וממוקדת. אני רגוע לחלוטין ומצפה בסקרנות לבאות. אני כבר לא חלק מהגוף שלי. אני צופה מהצד בגופי נלחם על חייו. אבל אני עדיין לא בתחום הסכנה המיידית. אני יודע זאת.

חמש דקות.
נראה לי שהריאות כבר הבינו שהן מתאמצות לחינם, אבל זה לא מפריע להן להניע לי את החזה כמו מפוח. הרעד הופך לבלתי נשלט ואני מקפץ כמו מחושמל. האומנם בלתי נשלט ? בוא נבדוק את זה. אני פוקד על שרירי להפסיק לרעוד. הם מפסיקים, ואני שוב עומד רגוע ללא ניעה. באכזבה אני מציין לעצמי שהרעד הזה נשלט לחלוטין. באסה. המחוג של השעון מתקרב לדקה השישית. אני אתעלף תכף. רצוי במהירות, כי השהייה ממושכת ללא אויר מתחילה להיות מסוכנת.

שבע דקות.
אני לא מבין מה קורה. לא התעלפתי. הרעד נפסק. עוד יותר מוזר – קצב הנשימה ירד לרגיל. ההשערה שלי – אין הגוף מספיק חמצן כדי לספק לשרירים ולרקמות את האנרגיה הדרושה. מה שנקרא "קריסת מערכות". אבל זאת רק השערה. החשיבה – צלולה כמו תמיד. ממש מרגיז. הייתי אמור להתעלף כבר. בתוך השקית – גז חרדל רעיל. ואני ממשיך לעמוד באמצע החדר בניחותא כאילו אין שום שקית על הראש שלי.

תשע דקות.
מה קורה כאן לעזאזל ? הייתי אמור להיות כבר מאולף מזמן. אני מרגיש חולשה ובקושי מרגיש את פעימות הלב. קצב נשימה – איטי ביותר. אבל אין שום ערפול לא בחשיבה ולא בראיה. כמה זה 3 בריבוע ? אומממ ... תשע. 17 בריבוע ? 289. אוקי. ו- 152 בריבוע ? 23104, כך נדמה לי. לעזאזל, אני לא אמור לחשב ריבועים אחרי תשע דקות בלי אויר ! זה לא הולך לפי התכנון. חייבים לחשוב על ההשלכות. אני כבר עמוק בתוך האזור של נזק מוחי פוטנציאלי. התכוונתי להתעלף, או במקרה הגרוע – למות. אלו היו אפשרויות סבירות מבחינתי. אבל האפשרות לנזק מוחי לא כל כך מוצאת חן בעיני. השעון סוגר את הדקה התשעית. אני מחליט להפסיק.

ההחלטה מתורגמת מידית לפרץ של היסטריה. מה אם לא אצליח להשתחרר מהשקית ? אוח, כמה שאני מכיר טוב את פרצי ההיסטריה האלו – עברתי אותם בכל פעם שמשכתי בידית המצנח והוא עוד לא נפתח. לוקח לו כמה שניות להיפתח.
עשר דקות. אני מכופף את הברכיים ומטה את הגוף. הראש נדחף כנגד הצד התחתון של השקית ומחליק ממנו החוצה. שלום אויר, חזרתי. אני חצי נשכב חצי נופל על המזרון. הראיה מתערפלת. אני שוכב ככה, חצי מעולף, אולי חצי שעה, אולי יותר. מעקב אחרי הזמן כבר לא מעניין אותי.

--------------------------------------------------------------

כשחזרתי מעט לעצמי ניסיתי לנתח את מה שקרה ולהסיק מסקנות. ה- “סשן" קיבל ציון 7 – כמעט טוב. מצד אחד חוויתי התרגשות בלתי רגילה, אבל מצד שני – לא השגתי את המטרה העיקרית – להגיע למצב של התעלפות. הייתי גם מאוד מופתע ממהלך הדברים ומתגובת הגוף שלי. מדוע לא הצלחתי להתעלף ? בראש שלי כבר הסתובבו מחשבות על סשן דומה משודרג, הכולל אדי אלכוהול בתוך השקית שעל הראש.
בסופו של דבר הסקתי שיש לי חוסר הבנה בתהליכי החנק ואני זקוק להשלמת ידע. ניגשתי למחשב, לאינטרנט המצ'וקמק של 1995, ולאלטה-ויסטה ...

בהתחלה מצאתי רק כמה מאמרים מטופשים של מתלהבים כמוני ממשחקי חנק, ברוח הדברים כמו "זה כיף, זה לא מסוכן, גם ילדים שלי עושים את זה, מה כבר יכול לקרות, וכו'”. המאמרים לא חידשו לי מאום ולא ענו על השאלה הבסיסית – מדוע לא התעלפתי. המשכתי לחפש. אחרי לא מעט דפים, הגעתי למאמר שכתב פרמדיק כל שהוא. המאמר היה מאוד מפורט, מסתבר שפרמדיק הזה עסק בעיקר בחילוץ אנשים מתאונות סאדו, כולל תאונות של משחקי נשימה. אין לי מושג איך הוא בדיוק הגיע לתפקיד הזה. הוא כתב בלשון יבשה ואינפורמטיבית, ללא קביעת דעה ובלי אמוציות. כמו שאני אוהב. תחילת המאמר עסקה בסטטיסטיקה של מקרי המוות ממשחקי חנק – 250 מקרים בשנה בארה"ב. גם הקטע הזה לא חידש לי – ידעתי שאני עוסק בספורט מסוכן.

אך בהמשך המאמר היה פירוט התהליכים הפיסיולוגים של חנק והשלכותיהם. זה כבר היה חדש ומעניין יותר. משכתי לקרא בעניין הולך וגובר, וככל שהתקדמתי במאמר – ככה חשכו עיני וזיעה קרה התחילה לכסות את מצחי. הבנתי מדוע לא התעלפתי. וגם הבנתי עד כמה המצב שלי היה רע. הנה תמצית של מה שלמדתי שם -

כן, מתעלפים בגלל מחסור בחמצן. רק מה, בחנק מסוג שעשיתי, הבעיה האמיתית והחמורה היא לא חוסר חמצן. חוסר חמצן, קטלני בפני עצמו, אומנם יבוא לידי ביטוי בשלב מסוים, אבל סביר להניח שהנזק האמיתי והחמור יגרם הרבה לפני כן. הנזק נגרם כתוצאה מנשימה חוזרת של פחמן דו-חמצני (פד"ח)
מסתבר שפד"ח החוזר לריאות יוצר מצב של הרעלה. בתגובה כימית עם מים (ו- 70% מהמשקל הגוף שלנו זה מים) הוא יוצר חומצה פחמימית. חומציות הדם עולה ודרך מחזור הדם פד"ח פוגע בכל מערכות הגוף, הרבה לפני שהן נפגעות מחסור בחמצן. אפשר בהחלט להגיע למצב של הרעלה קטלנית ולהישאר בהכרה מלאה עד הסוף. הלב יפסיק לפעם לפני שהמוח יפסיק לפעול. ולא תהיה התעלפות בסוף, אלא כניסה לקומה ואז – מוות. לחידוש הספקת החמצן השלב זה כבר אין שום ערך, כי הרעלה תעשה את שלה ותגמור את העבודה.
לפי מאמר, אין כל דרך לצאת מהמצב ללא ציוד החייאה מלא של חדר מיון, הכוללת לכל הפחות דיפיברילטור ומערכת הנשמה מלכותית, זאתי עם המפוח וצינור בגרון. וגם אז ההצלחה אינה מובטחת.

כשהתחלתי לקרא את המאמרים, המטרה שלי הייתה למצוא את הדרך להתעלף. כשסיימתי – אבד לי כל הרצון להמשיך בניסויי הנשימה. משחקי נשימה נפסקו בבעת אחת.
כמה שנים אחר-כך, כשהרושם הקשה של המאמר התקהה עם הזמן, העזתי שוב לשים את השקית על הראש. אבל זה כבר היה סיפור אחר לגמרה. לא עוד ניסויים. רק ככה, בקטנה. בלי שום סיכונים, עמוק עמוק בתחום הבטוח ...