הבלחי מחשבות

גיליתי במקום בו אני כעת מסעדה יפנית.
מסעדה חביבה, לא משהו מיוחד.
גם האוכל די בינוני למען האמת.

הדבר היחיד המיוחד בה, הוא שיש במסעדה כלל ברזל - כל האורחים מצווים להוריד נעלים בכניסה ולאכול כשהם יחפים, כך גם המלצריות (בחורות נעימות וצעירות) כולן יחפות.

אני מקפיד לאכול בה מידי יום.

המלצרית כבר מכירה אותי לאחר כמה ימים רצופים בהם אני פוקד את המקום, כמעט לא נוגע במה שיש בצלחת (אוכל די גרוע, אני מגיע לשם בעיקר שבע...) וטיפ נדיב. גם אני מכיר כבר די טוב את המלצרית החביבה, בעיקר נוכח הארומה הטבעית, הקלילה והנעימה העולה מכפות רגליה כשהיא עומדת קרוב-קרוב לשולחן הנמוך (אוכלים בישיבה על כריות; מבחינה פיסית זה מקצר את המרחק ביני ובין כפות רגליה כשהיא בעמידה לכחצי מטר, ובפעמיים האחרונות כשהיא התיישבה לידי לשם לקיחת ההזמנה (כן, היא כבר מרגישה נוח...) ואני רכנתי לעברה המרחק לא עלה על 30 סנטימטרים...).

נראה, אולי בשלושת הימים שנותרו לי כאן נרגיש מספיק קרובים כדי שאציע לה עיסוי נעים בכפות הרגליים במהלך המשמרת המתישה... 

זה הרי רק פיזי.

כשפניתי אליך לראשונה, בקשר לאותו פוסט - פנייה תמימה, ממנה התפתחה התכתבות תמימה.

זה הרי רק פיזי.

כשבעקבות אותה התכתבות תמימה, הבנתי כי אנו שותפים לתאוות, שותפים לאופן המחשבה, לראיית עולם - רק שאני אוחז בה מצד מסוים של השוט ואת אוחזת בה מהצד האחר.

זה הרי רק פיזי.

כשבעקבות המילים שלך אני מדמיין את טעם התחתון המשומש שלך החוסם את פי, את טעם סוליות הנעליים שלך, את טעמי מיצי תאוותך כשאני על ברכיי מענג אותך כחפץ, כלי ולא יותר.

זה הרי רק פיזי.

כשבמהלך פגישה את שולחת לי תמונה של כפות רגלייך, ואני מדמיין אותך רומסת אותי בעודי משתטח למולך, מתפלש בעפר רגלייך.

זה הרי רק פיזי.

כשמתוצאה של אותן מחשבות אני נרגש, חושב עליך, הוגה בך, מפלל לך - ובמרכז גופי מתחילה להתפתח בליטה מביכה, ובעודי מספר לך על זה אני יכול לדמיין את הקול היפה שלך מצחקק לו צחקוק אמיתי, מתגרה.

זה הרי רק פיזי.

כי עדיין לא נפגשנו; עדיין לא טעמתי את טעמייך, הרחתי את ריחך; עדיין לא הרגשתי את המגע שלך מלטף, מכה, שורט - מרטיט; עדיין לא הרגשתי את הבל פיך נושם עליי, מצווה, יורק, מחייך; עדיין לא - ואני מחכה בציפייה לכל אלה.

זה הרי רק פיזי, עאלק...

24 שעות אחר הביקור בפינת החי נשוא הפוסט הקודם, חזרתי מטיול ופרקתי לאיטי ציוד מהג'יפ העמוס לעייפה.

בדיוק ירד הערב.

ברחוב החד-סיטרי בו אני מתגורר, הבחנתי לפתע במכונית קטנה נוסעת לעברי, בניגוד לכיוון התנועה.

בסמוך אליי המכונית עצרה, החלון נפתח וממנו נגלו אליי פנים יפות ומיוחדות של בחורה צעירה בעלת מבט יוקד ונחישות טבועה.

"בחור, בוא רגע בבקשה" היא אמרה בקול שלו אך פסקני.

השימוש במילה בחור, מייד עורר אצלי מקומות רגישים וחבויים. מצד אחד, השימוש במילה 'בחור' ובמיוחד האופן בו המילה נאמרה, הזכיר לי מאד את השימוש במילה - 'boy', ומנגד - היה בכך משהו מעין מנכס, לפחות בדימיוני...

ניגשתי לכיוונה בלי להכביר במילים.

כשנעמדתי בסמוך אליה, היא שאלה - "יש לי רושם כי אני נוסעת בניגוד לכיוון התנועה, נכון?"

"אכן כך", השבתי.

"הבנתי", היא ציינה בקול פוסק. "אם כך, בחור, לך בבקשה ותעמוד בקצה הרחוב ותוודא שאף רכב אחר לא נכנס עד שאני מגיע לקצה ומשתלבת עם התנועה."

שוב, היא לא השאירה כאן כל מקום לספק, ואף יותר מזה - בדרך כלשהי מצאתי את עצמי רוצה, משתוקק, לבצע את בקשתה באופן הטוב ביותר העומד לרשותי, ולכן עניתי במילה בודדת - "בשמחה."

שניות מספר לאחר מכן, נעמדתי בקצה הרחוב וחסמתי את הכניסה, עד שרכבה הגיע לשם בביטחה והיא פנתה לכיוון הנסיעה המותר.

לפני שהיא המשיכה בנסיעה היא קראה לי, ואני רכנתי אל עבר חלון הרכב שלה בציפייה.

"תודה, בחור" היא אמרה, בעודה מעבירה אצבע אחת על לחיי, משתהה שניה נוספת וממשיכה בדרכה.

"תודה לך", הפטרתי לעברה בעודה סוגרת את החלון ומתחילה בנסיעה.

בשידור ישיר מאיזו פינת חי מצחינה, ובעקבות שיחות שנוהלו לאחרונה עם ידידה יקרה:

״סלח לי, אתה יודע במקרה איזו חיה זו? זה תיש, נכון?״

״לא, זה אייל.״

״אה, הבנתי. איך אתה יודע? ובכלל, אייל ותיש זה לא אותו דבר?״

״לא, אבל יש לי שיטה נהדרת בשבילך. את מכירה שיר על תיש?״

״כן, בטח.״

״אז תשירי.״

״עכשיו, בקול רם?״

״כן, קדימה. אל תדאגי זו שיטה נהדרת והיא תפעל כל פעם, אבל כל פעם שתרצי להבדיל בין תיש לבין אייל.״

״טוב. יש לנו תיש, לתיש יש זקן, ולו 4 רגליים וגם זנב קטן. רגע, זו באמת שיטה נהדרת. עכשיו אני בטוחה, ממש בטוחה שזה תיש. יש לו ארבע רגליים. ידעתי.״

ובלב אני חושב, היא נראית בת 22-23 והיא יפה, יפה. והיא פשוט לא מזיזה אצלי שום דבר. אני בכלל חיכיתי לראות את המבט שלה בעיניים כשהיא מגיעה לחלק של - ״במקל, בסרגל, במה שבא ליד...״.

יום חמישי בערב. טלפון מחברי הטוב נ' (אותו נ' עליו כתבתי כאן לפני מעט יותר משנה).
"ז', אני צריך להחליף אתך כמה מילים."
הקול שלו העיד על כך שלמרות המתינות בה נאמרו הדברים, מאחוריהם עמד עניין רב משמעות.
"אין שום בעיה", השבתי. "עוד חצי שעה אני אצלך."
"לא. אנחנו לא יכולים לדבר בבית. צריך אווירה אחרת."
המילים האלה גרמו לי להבין שמדובר בעניין קצת יותר רציני משחשבתי.
"מה אתה מעדיף?" שאלתי את נ'.
"מחר מטיילים, נכון?" שאל נ' שאלה רטורית. "נשנה קצת את המסלול, נעלה בלילה למצדה, נשב ונדבר."

כך יצא שביום שישי בערב הגיעה החבורה המצומצמת לחניון הלילה המיועד. לאחר שסיימנו את כל ההכנות למסלול שיועד לשבת וכן לאכול טוב, לשתות קצת ולדבר הרבה, כולם נכנסו לאוהלים ולשקי השינה. השעה הייתה בערך 01:00. נ' ואני לעומת זאת, לקחנו את עצמנו ונסענו נסיעה קצרה למרגלות המצדה, שם החנינו את הרכבים, לקחנו תיק גב עם הרבה מים ועוד מעט דברים טובים והתחלנו בטיפוס מעלה. לאחר זמן מה מצאנו את עצמנו למעלה, יושבים ומדברים. ואכן, יש צמתים מסוימים בחיים עליהם צריך לדבר עם אנשים קרובים, ובמקומות מיוחדים – וזה היה בדיוק המקרה. אני לא יודע אם לאור מורכבות העניין הצלחתי להשיא עצה נכונה, אולם לפחות הטיתי אוזן קשבת.

הזריחה הגיעה בשלב מסוים. סמוך לאחריה, ירדנו, נכנסנו לרכבים והספקנו לשוב לחניון הלילה ממש כשכולם הקיצו. חצי שעה לאחר מכן כבר התמודדנו עם מעלה יאיר המדהים. כמובן שבסוף המעלה, עלינו כולנו ל... מצדה, כשנ' ואני מחייכים בינינו.

בשעת הזריחה, בעודי בעיקר מקשיב, חשבתי גם עליך, יקירה, ועל אור הנגוהות הבוהק ממך בכל פעם שתשומת הלב שלך מופנית אליי. כשם שיש זריחות עבורן כדאי לטפס למצדה במהלך הלילה, כך יש כאלו שדרכן כדאית לשם עצם נוכחותן.

(צולם בעת העליה השניה)

אני נזכר בזמן לימודיי לבחינות ארוכות ומשעממות.

גרתי עם 2 חברים טובים, אחד מהם למד איתי ונבחן בבחינות יחד עמי.

תמיד היה לי קושי לשנן חומר משעמם בעל פה.

בעוד שאני יכול לזכור באופן מוחלט דברים שמעניינים אותי, יש אצלי סוג של חסם לדברים חסרי תועלת...

לאחר שבוע-שבועיים של לימודים, מחשבותיי נדדו ולא ידעתי מנוח. פשוט לא יכולתי להתרכז.

הרמתי טלפון למכרה מבוגרת ממני בכ- 10 שנים, עמה היו לי בעבר יחסי שליטה טהורים, ואשר חודשים מספר לפני כן ניתקתי עמה את הקשר בתירוצים מתירוצים שונים (בגדול, זה היה חסר רגש לחלוטין, פיזי – טהור ואכזרי, ויש גבול כמה אני יכול לשאת זאת רק כך). אחרי שהתחנפתי קצת, היא הסכימה שאגיע אליה בתנאי שאבין מראש כי אני הולך להיענש.

אמנע מתיאורים פלסטיים מידי, ואסתפק בלציין כי שהיתי אצלה במהלך 3 שעות בהן היא הרביצה בי חינוך ודרך ארץ, וכי בגלל קפדנותה, צדיקה שכמוה, לישבני ולירכיי האחוריות לקח למעלה משבועיים להחלים.

במהלך אותם שבועיים, לא יכולתי ממש לשבת וללמוד, כך שלמדתי בעיקר ... בעמידה...

שותפי לדירה לא ממש הבין זאת, אולם נדהם לגלות עד כמה גבר הריכוז שלי במהלך אותו זמן כך שהדבקתי את כל הפערים.

ועל זה נאמר – "הכל בראש, במיוחד – אם הדרך לשם עוברת בישבן...".

בעודי יושב בשבת בתוך הסבך על גדות נחל קיני

נהנה משלמות הטמונה ברשרוש ענפים מתמזג בשכשוך מים,

חשבתי עד כמה היה מושלם יותר

לו הייתי מושלך לרגלייך תחת אותו הסבך

בעודך מפליאה בי טבע, בעזרת ענפי סירה קוצנית ופטל קדוש.

ובסופו של דבר הכי מושלם, זה להכיל ברצון את רצונותיך במנותק לגמרי מאלה שלי.

אכן, טבע.

מה זה אומר שאדם מרגיש כלפי אחר כי הוא מיוחד בעיניו?

את מיוחדת במובנים רבים –

האינטליגנציה שלך מדהימה.

החוכמה שלך ניכרת מכל מילה מדודה שאת משמיעה, מכל חיוך של הבנה, בכל פעם שאת משלימה את המחשבות שלי במילים המדויקות שלך.

האישיות שלך נפלאה, דבר המתבטא גם בתשומת הלב שלך לפרטים, לניואנסים, ולמעלה מכך – בטיפול שאת נותנת להם.

היופי שלך מרהיב, חזק, פועם.

אלה דברים שאכן הופכים אותך למיוחדת, אולם הם אינם הדברים שהופכים אותך למיוחדת בעיני.

אני רוצה לקבל עוד ועוד ממך, אולם מודה ומסתפק בכל מה שאת מוכנה לתת.

אני מוצא עצמי אחר בנוכחותך; חשוף יותר, אמיתי יותר, רוצה ומשתוקק.

אני מתאים עצמי אליך, לרצונות שלך – או ליתר דיוק לאופן בו אני מבין אותם, לניואנסים הדקים שאת מפזרת ביד אמן.

וכן, אני גם הוגה בדבר האופנים הרבים בהם הייתי מעמיד את עצמי לשימושך, לו היית חפצה בכך, ובאותה עת מרסן את אותן מחשבות, תוחם אותן, מאפסן אותן במגרה לה אני מבקש למסור לך מפתח בודד.

את מיוחדת במובנים רבים, אולם את מיוחדת מאד – בעיני.

כפי שאמרתי לך בכוונה ובלהט, אני לרשותך היה ותרצי בי.

מעשה בבחור די רגיל

בעל מראה שרחוק מלהפיל,

שביקש עד מאד

לפלל ולסגוד -

כן היה זה בחור די רגיל.

יום אחד הוא פגש בחורה

רגילה ואף מעט אפורה,

היא חיפשה משרת

שעל ליבה ייחרת –

כן יום אחד הוא פגש בחורה.

הם ישבו על ספסל ודיברו

זה לזה צפונות לב הם סיפרו,

לרגליה כרע

ופרקדן השתרע –

כן הם ישבו על ספסל ודיברו.

הוא המליך אותה עליו למלכה

היא אימצה את גורלו לחיקה,

ומאז במכושף

גורלם משותף –

כן הוא המליך אותה עליו למלכה.

וראו איזה פלא קרה

לאותם בחור ובחורה,

היא בוהקת, דולקת

הוא זוהר ואחר -

כן ראו איזה פלא קרה.

מגורלם המשותף יש ללמוד

כי הפלא אינו אלא סוד,

של פילול וסגידה

הכלה ורעידה

כן מגורלם המשותף יש ללמוד.

(הומאז' מאד מתיימר וממש לא מדויק לאדוארד ליר)

כשבעל הבית החליט כי הוא מתבל את ערבי השישי בהופעה חיה של להקת ג'אז, כל הצוות, ואני ביניהם, חשב כי הנה נוצרה לה חוליה נוספת בשרשרת ההחלטות התמוהות שלו. באותו זמן, הייתי ברמן צעיר באותו בר-מסעדה תל אביבי, והתפרנסתי בכבוד מטיפים שהושארו לי באותם ימי שישי עמוסים ואשר מימנו עבורי לימודים, חדר קטן בדירה מרופטת עם שני שותפים נוספים וגרוטאה בדמות רנו 5 חבוטה.

שבועות בודדים לאחר ההכרזה הדרמטית, הגיעה למקום בשעה 22:00 חבורה של 3 בחורים צעירים ועמוסי ציוד, אליהם התלוותה נערה דקה, נאה ובהירה, שחורת שיער, עם חיוך מבויש קמעה. 2 משקאות לאחר מכן התברר כי מדובר בקבוצה של תלמידי רימון שהסכימו לנגן בכל מקום שיקבל אותם ויאכיל וישקה אותם ללא תמורה. לאחר זמן מה, החלו שלושת הבנים לחמם את המיתרים, הקלידים וכלי ההקשה ומיד לאחר מכן לנגן קאברים של שירים מוכרים. היה נחמד למען האמת. כעשר דקות לאחר מכן, הבנים הפסיקו את נגינתם לרגע, אותו שבר במפתיע צליל מיתר כינור.

צליל הכינור גרם לי להחסיר נשימה, כבר בשנייה הראשונה בה שמעתי אותו. היופי העצור בנגינת הכינור חנק את נשימתי, שעה שהרמתי את עיניי וראיתי אותה עומדת במרכז הבמה המאולתרת שבעל הבית בנה באותו אחר צהריים ממספר ארגזי עץ ישנים. היא עמדה שם, מרחפת, עצומת עיניים ומנגנת. נדמה היה שכל הקהל עצר את נשימתו יחד עמי, ואפילו קולותיהם של כלי האכילה נדמו. היא הייתה כל כך יפה באותו הרגע עד שאין מילים שייטיבו לתאר זאת. מלאך שמימי וענוג, המנגן בסערת רגשות ובעיניים עצומות על מיתרי הכינור; פורטת, מתמזגת לה עם המוזיקה וגורמת לכל הבריות הסובבות אותה להתמכר, להתאחד, לנוע בקצב הקסם שלה. היא הייתה כל כך יפה באותו הרגע עד שלא יכולתי אלא להביט בה בכמיהה, בערגה, מפלל כי צלילי הקסם שלה לא ייתמו, אותם צלילים הפורמים קשרים בליבי, בנפשי, מתירים את כבליי עד שברצוני ליפול שדוד לרגליה.

לאחר נצח קטן היא הפטירה צליל אחרון, הסירה יד מהקשת והניחה לקסם סביבה להתפוגג. עם שוך הצלילים הבטתי בה שוב, וראיתי בשנית, במקום בו עמדה לפני רגע בריית הקסם, את אותה נערה צעירה, נאה ומבוישת.

באותו ערב ובשבועות שחלפו מאז, הרבה מילים זרמו ביני ובינה, מילים שהביאו לרגעים אינטימיים ויפים. יחד עם זאת התקשיתי למצוא בה יותר מנערה נאה, מושכת ומעניינת, שכן לא גיליתי בה את אותו 'זיק' שובה לב. ועדיין, אני נזכר בערגה ברגע קסום אחד בו היא עומדת במרכז החדר הקטן בדירה המרופטת, מנגנת עירומה בעיניים עצומות את הקונצ'רטו לכינור בלה-מינור של באך, בעודי כורע לרגליה ומחבק את קרסוליה בלב נרגש.