הבלחי מחשבות

אני אוהב להגיע ממקום למקום. תמיד אהבתי, כך מספרים. אני אוהב גם ללכת לאיבוד. נעים שם, באיבוד. שקט בדרך כלל. במיוחד כשאתה גם יודע טוב איך לחזור.

כשהייתי ילד, הוריי מספרים שהם היו מתפעלים מכך שאני מוצא את דרכי הביתה, לבד, מהגן הציבורי, כשהם פוסעים מאחוריי. פעם אחת מתוך הרגל הם לא עקבו אחריי בדריכות ולפתע גילו שנעלמתי. ילד בן 5. המתנתי להם בסופו של דבר ליד דלת הבית. הייתי קצת "באיבוד", ללא שהם ידעו. "איבוד" באותו גיל היה החלון של 2 שכנות שלי ששיחקו יחפות בחדר.

כנער, הייתי הולך הרבה ברגל, למשל ממקום מסוים בעיר מסוימת חזרה לבית מגוריי בעיר סמוכה. תמיד הייתי מקפיד לעבור קצת "באיבוד" בדרך, שיהיה מעניין.

בצבא, כבר קראנו לזה ניווטים וזה הפך להרבה יותר ממעניין.

במשך חודשים על חודשים, החדירו בנו את האהבה לתוואי הקרקע. למדנו לחלום על ואדיות, גאיות, שלוחות וכיפות; למדנו להרגיש קפלי קרקע ולחוות מרחק דרך כפות הרגליים; למדנו לחדד את החושים אל מול טעויות, ולפתח חושים אחרים כדי לתקנן; והכי חשוב – למדנו כי כאשר אנו אבודים, יש לחזור לנקודה האחרונה בה ידענו בדיוק היכן אנו נמצאים ופשוט להתחיל, שוב, משם.

אני זוכר לילה ארוך אחד, כשעוד ניווטנו בזוגות, לפני שזרקו אותנו להתמודד לבד עם מרחבים רוויי רגבים, במהלכו ג' ניווט לפניי כשאני משתרך אחריו וסוחב את הציוד ("גולם"), כשבסיום החלק שלו היינו אמורים להתחלף בתפקידים. כן, זה היה בתקופה בה עדיין הייתי מוכן להתחלף...

בכל מקרה, אחרי שלוש שעות של סיבובים על סיבובים הבנתי שאנחנו סתם הולכים ללא שמץ של מושג איפה אנו נמצאים. ואז ג' עשה את הדבר הטבעי ביותר בנסיבות העניין, עבר מהליכה מהירה לריצה מהירה מאד. ואני, אחריו כמובן. אחרי שעתיים נוספות, הבנתי שאנחנו רק הולכים (או רצים) ומסתבכים, ואז עצרתי לרגע את ג'. הבטתי בו. הוא הביט בי במבט אבוד, מתנשף. התקרבתי אליו, ראיתי אותו מיואש, ואמרתי לו – "לא מפסיקים עכשיו. קדימה. לחזור למקום האחרון בו היית מאופס. קטן עלינו." ואז חיבקתי אותו.

זו היתה הפעם הראשונה בה הזיעה של ג' ושלי התערבבה. כשנה וחצי לאחר מכן, זה קרה שוב, אבל שם התערבב לו גם קצת דם, בעיקר שלי, שעה שג' היה אחד מאלה שסחבו אותי על הגב במהלך חילוץ מאיזו תופת קטנה אליה נקלענו, והאמינו לי שהוא ידע אז בדיוק כיצד להגיע למקום הנכון בלי לעבור כלל דרך "איבוד".

אני לא רואה הרבה את ג' בימים האלה. כל אחד מאיתנו עסוק בשלו, ובכלל – הדבק שקיים בינינו לא צריך הרבה תחזוקה כדי פשוט להיות שם כשאנו נפגשים. לפני כשבועיים ישבנו יחד, עם כמה חברים נוספים.

כשחזרתי הביתה הבנתי כי בתקופה האחרונה, הלכתי לאיבוד. הבנתי שאני יודע לאן אני רוצה להגיע, אבל שאני לא ממש יודע איפה אני נמצא או איך לעזאזל הגעתי למקום בו אני מצוי. הבנתי שאני מהלך על דרך לא מסומנת, שלא מובילה לשום יעד בו אני רוצה להיות. הבנתי שאני רץ בדרך הזו מכוח האינרציה, בלי כיוון, בלי מטרה, הולך (רץ) ומסתבך.

אני חושב שההבנה הזו היתה סוג של נקודת מפנה, ואני חושב שההבנה הזו באה גם תודות להרבה שיחות עם חברתי הטובה בעניין, ואדומה או שתיים ממישהי מיוחדת שמכירה אותי כנראה טוב ממה שחשבתי.

עצרתי, הסדרתי נשימה ונרגעתי.

אין כל בעיה בללכת לאיבוד; הבעיה היא להמשיך וללכת מבלי להבין ש"באיבוד" בדיוק אתה נמצא.

ועכשיו זה פשוט, גם אם לא קל – כל מה שצריך לעשות זה לחזור לנקודה האחרונה בה ידעתי בדיוק היכן אני נמצא, ולהתחיל שוב, בדיוק משם.

חזרתי לכאן לאחר תקופת היעדרות מסוימת.

חזרתי בעיקר כי הרגשתי שמתעורר בי הדחף המוכר הזה, למשהו חדש, מסעיר, מעורר ואמיתי. להכרות שתפתח אצלי את המקומות הללו אליהם אני לא יכול להגיע לבד. דחף לאותו אלמנט שכה חסר בחיי היומיום שלי, ומנגד לתחושת הכאב המלווה להשבעת אותו רעב.

אני יודע שטקטית, הייתי צריך לכתוב עכשיו איזה פוסט מרגש על צרכים, ערגות, כמיהות ונזקקות; על מהויות ותתי מהויות ומערבולות ריגשיות, על סחף מעלה, ומטה, ומבטים, ריחות והבל פה החודר לנשמה.

קל לי לכתוב על המקומות האלה. זה כמו לכתוב על ערגה לתחושה של בית. על ליל שישי בחיק המשפחה, על ארוחת ערב לאור נרות, על לילה במדבר. לכתוב על משהו אהוב, רצוי, מוכר, הגם שלא מצוי במועד הזה. ואולי, רק אולי, מישהי "נכונה" (עבורי) היתה פוגשת במילים שלי, ואלה היו באות בחיקה ומחממות את שלל הערגות שלה, ומשם... מי יודע מה היה קורה משם.

אבל באופן לא טקטי לחלוטין, אני רוצה לכתוב על משהו אחר.

אני רוצה לכתוב על כבוד, על דרך ארץ, על נימוס ועל ערכיות. כן, גם בעולם וירטואלי.

אני לא מסתובב הרבה ברחבי העולם הוירטואלי. אין לי פייסבוק או חשבונות דומים (טוב, יש לי חשבון פייסבוק אחד שמיועד כולו לסטיות הנהדרות שלי; הנה רק אתמול ביליתי שבע דקות תמימות בסייבר סקס אגרסיבי עם מלכה צעירה ויפהפייה מפקיסטן, שכנראה עונה לשם מוחמד, שוקלת 160 ק"ג ומצוי/ה בעשור השמיני של החיים, אבל זה לא באמת נחשב). אני שייך למיעוט, זן נכחד, שמדברים עם חברים בטלפון, עם חברים טובים נפגשים, ועם חברים באמת טובים מטיילים. ועדיין, אני סבור כי גם כשאדם וירטואלי לרעהו, הוא עדיין אדם על כל המשמעויות הנלוות לכך.

נבצר ממני להבין מה גורם לאנשים מסוימים להתנהג, בשל מעטה הווירטואליות, באופן שברור לי כי לא היו מתנהגים לו היו מצויים פנים מול פנים מול אדם אחר. אני מדבר במיוחד על הנורמה הרווחת כאן, שלא להשיב לפנייה. פשוט להתעלם.

אני לא פונה להרבה נשים כאן בדיוק כפי שאיני יכול לראות את עצמי מסור ועורג לכל אחת באשר היא אישה. אני בורר את פניותיי. ועדיין, 90% מהפניות שלי לא זוכות לתגובה. כלום. התעלמות מוחלטת. אני קורא פרופיל של ניק מעניין, מתרשם מהכתוב, קורא את הבלוג ככל וקיים או הודעות שהיא פרסמה בעבר, ואם אני מחליט לפנות אני מנסח פנייה מנומסת, אישית, כזו שברור שהיא אינה תוצר של "גזור והדבק"; אני מפרט בפרופיל שלי כל מה שצריך באמת לדעת, לרבות גיל, מצב משפחתי, מה אני מחפש ומה אני לא; לכאורה – פנייה מנומסת, רהוטה ואף הוגנת.

90% מהפניות הללו לא זוכות לתגובה. כלום. אפילו ל"לא תודה" קצר ומנומס.

כן, אני מבין כי חלקכן מקבלות עשרות פניות כאלה ביום, ואני גם מבין שרוב הפניות שונות מזו שהצגתי. אז מה. תאמינו לי שאני מקבל לבחינה במסגרת העבודה שלי, הרבה יותר קורות חיים מאשר הפניות שאתן מקבלות כאן, ואני דואג להשיב (לרוב בשלילה...) לפניות כולן. טוב לא באמת אני, אלא המזכירה שלי. בשמי. ועדיין...

כבר תנו חכמנו, כי דרך ארץ קדמה לתורה - ואידך זיל גמור.

ואגב, מחשבה ממקום בונה – האם מישהי מכן צריכה אולי מזכיר לשם כתיבת תשובות שלילה מנומסות בשמכן להודעות אדומות? אם כן, נראה לי כי זה מקום טוב להתחיל ממנו.

השעה 06:30, בסביבות 4 מעלות בחוץ. 
אנחנו עוצרים לרגע הליכה מאומצת שהחלה לפני כשעה, עת ירדנו מהרכבים. 
אני הולך לפינה מבודדת, מוריד שכבות של בגדים עד שאני נותר ערום. הרוח מצליפה בי חלקיקי עלים,  גבעולים וטיפות מים חדות. החלק הכי יפה של נחל פרת מצוי במרחק של שתי פסיעות ממני, ואני עוצר נשימה ונכנס למים.

קור אימים. הנשימה נעתקת ברגע הראשון וכאב של קור והלם פועם בי. אני לא ממש מופתע, הרי הייתי מוכן לזה. אני מתרכז בלהיות מרוכז ופשוט לנשום.

אחרי 5 דקות אני יוצא מהמים,  כמעט ללא תחושה באיברים, מתנגב ברעד ומתחיל להשיב את החום אל חלקי גופי.

ובעודי נושם כך, נאבק בקור המקפיא, אני חושב עד כמה הקור הזה לא באמת חודר אליי, ועד כמה את כן.

את כמו תרשים מסובך בקווים דקים. ובכל פעם שאת מניחה לי להתקרב קמעה ולהתרכז בחלק ממנו, ללמוד את המארג הסבוך של אותם קווים דקים, אני נפעם נוכח יופיו ומרגיש כי זכיתי במתת נדיר.   

אני יודע כי מתן האופציה לאותה קרבה, אינה קלה עבורך וכי זכות זו מוענקת, ולו לרגע קט, רק לזה שזכה באמונך ובו כשלעצמו, קשה לזכות. עובדה זו, הופכת את אותו מבט שאת מתירה לי לעיתים בקווים הדקים שלך, למיוחד עוד יותר.   

מהר מאד נוכחנו לדעת, כי יש בינינו השלמה נדירה בדברים גדולים, כגון תשוקות, מושגים של מותר ואסור ועיוותים מבורכים אל מול תפישת העולם (השגויה) המקובלת. ככל שהזמן עובר, אני נוכח כי יש בינינו השלמה גם בניואנסים, ברבעי טונים, במארג הקווים הדקים.   

אני מוצא את התרשים שאת, יקירה, יפה ונדיר בעיני. 

כמעט שנתיים חלפו מאז שכתבתי כאן לאחרונה אודות דברים משמעותיים עבורי.

הו, אילו שנתיים חלפו. 

החלפתי את קידומת הספרה הראשונה של הגיל שלי (הגיל הפיזי, הגיל המנטאלי שלי רק ברגרסיה בשנים האחרונות), הבאתי ילד נוסף לעולם (ואחרון, אין מצב שאני חוזר על החוויה המפוקפקת הזו פעם שלישית), ובעיקר חוויתי שלל חוויות קטנות, מקומיות, המענגות אצלי מקומות נקודתיים של צורך.

אבל לא כתבתי כאן במהלך אותן שנתיים, ולא בכדי.

אני כותב כאן רק ממקומות של רגש מתפרץ. הבלוג הזה באופן מסוים מספק לי שחרור של כל מה שמצטבר בי, פועם בתוכי ומאיים לזלוג ללא הכרה. בדרך כלל ברגעים כאלה אני פשוט יושב על המקלדת ומאיית את עצמי למוות, מוציא את מחול השדים המתחולל בי אל בין האותיות ומקבל מעט מזור, מרגיע את פעימות הלב.

בשנתיים האלה, פשוט לא קם בי צורך מספיק עמוק לכך. זה לא שבמהלך התקופה הזו נמנעתי מלחוות, דווקא ההפך הוא הנכון. ההתנסויות ההזויות הרגילות שלי, אף הלכו והקצינו במהלכן. הן הפכו לבוחנות יותר, הן פוסעות על הקצוות שלי ולפעמים אפילו גולשות מעט מטה. אבל לא באמת הרגשתי. לא באמת מהלתי את כל אותם תחושות ברגש. רגש כואב, זועק; רגש המהול בצורך, בערגה, בנזקקות כמעט נואשת, בכיסופים וייחולים שמהותן אחת. הכרתי נשים, גברים ומה שביניהם, כולם מיוחדים, יפים מבחוץ ומבפנים, ופסעתי איתם כברת דרך קצרה בשבילים אפלים עם מטרה משותפת, אבל הקרבה שנוצרה עקב ההליכה המשותפת הזו לא הפיחה בי את אותה זעקה חרישית. ומשאלה לא פעמו בי, לא פעם בי גם הצורך לפרוק את "הכל" במילים.

ואז היא הגיעה. 

ישבתי לתומי (טוב, לא כל כך לתומי) במשרד בשעות הערב, כותב עוד הודעה או שתיים לפרופילים שנראים לי מעניינים כאן בכלוב, במחשבה לאסוף אולי עוד רסיס של חוויה, עוד פינה קטנה ומחייכת, להתחיל עוד מסע של מילים על מילים שיביא (אולי) לאירוע שטחי נוסף אך חביב, מאלה שהופכים את השגרה לנעימה יותר ומנגד לא הופכים את החיים על פניהם. 

כתבתי לה, והיא פשוט ענתה.

המערבולת בבטן שלי החלה כשעה וחצי לאחר מכן, כשסיימנו את השיחה ומאז אני נע ונד בשבילי הרוח שלה. אני מספר לה על זה, מידי פעם, בלשון הססנית משהו ובלתי מדויקת, שכן לא תמיד קל לשתף רוח שובבה באופן בו היא מבדרת את שערך. ועל אף שאני תמיד יודע כי היא מבינה את מה שאני אומר, וגם את מה שאיני אומר, היא תמיד נותרת חידה בעיני. אני לא תמיד מצליח להבין בדיוק מה היא חושבת, מה עובר לה בראש, עד כמה היא שבעת רצון מהמקומות שאני מפגין כלפיה. 

לפעמים זה קצת מלחיץ אותי. כיצד ניתן להישאר אדיש נוכח היכולת שלה להרים אותי במילה למרומי על, ספוג בחדווה וברגש, ובאחת לזרוק אותי על עבר פי פחת ושאול תחתיות? האם לשתף אותה בזה? האם היא תבין כי היכולת הזו קשורה אמנם אליה, אולם קשורה גם בי ובכך שבחרתי להתיר לה לעשות בי את כל אלה? בכך שבחרתי לבטוח בה, להאמין בה, בחרתי להרים את מפרשי ספינתי אל מול הרוח הנושבת שלה? האם היא מעריכה את הצירוף הכה-נדיר שהוא, והוא בלבד, יכול להביא לכל אלה? האם גם היא מוקירה את המצב למרות הקלות הלכאורית בה הוא נוצר? האם גם לה חשוב למולל אותי בקצות אצבעותיה, כחומר גלם, כפי שלי חשוב שהיא (ורק היא) תמולל אותי באופן הזה? 

אני מדבר עמה מידי פעם על המערבולות האלה. היא לא עושה לי חיים קלים (וטוב שכך), אבל היא לא נלחצת מהן. היא מבינה את רובן לפחות. ועם כל פיסה שהיא חושפת כלפיי, אני מעריך אותה יותר ומרגיש פשוט קרבה.

טוב לי ככה, והרבה זמן לא יכולתי לומר את המילים הפשוטות האלה.

אני מרגיש כי אני פוסע בדרך חדשה, וגם אם זו תיגמר באחת כדרכן של דרכים לעיתים, ארד ממנה מסופק כשחיוך על פניי.

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" (ד"ר סוס). אני חש כי בדיוק לשם פניי מועדות.

כמעט שנתיים חלפו מאז שכתבתי כאן לאחרונה אודות דברים משמעותיים עבורי.

הו, אילו שנתיים חלפו.

החלפתי את קידומת הספרה הראשונה של הגיל שלי (הגיל הפיזי, הגיל המנטאלי שלי רק ברגרסיה בשנים האחרונות), הבאתי ילד נוסף לעולם (ואחרון, אין מצב שאני חוזר על החוויה המפוקפקת הזו פעם שלישית), ובעיקר חוויתי שלל חוויות קטנות, מקומיות, המענגות אצלי מקומות נקודתיים של צורך.

אבל לא כתבתי כאן במהלך אותן שנתיים, ולא בכדי.

אני כותב כאן רק ממקומות של רגש מתפרץ. הבלוג הזה באופן מסוים מספק לי שחרור של כל מה שמצטבר בי, פועם בתוכי ומאיים לזלוג ללא הכרה. בדרך כלל ברגעים כאלה אני פשוט יושב על המקלדת ומאיית את עצמי למוות, מוציא את מחול השדים המתחולל בי אל בין האותיות ומקבל מעט מזור, מרגיע את פעימות הלב.

בשנתיים האלה, פשוט לא קם בי צורך מספיק עמוק לכך. זה לא שבמהלך התקופה הזו נמנעתי מלחוות, דווקא ההפך הוא הנכון. ההתנסויות ההזויות הרגילות שלי, אף הלכו והקצינו במהלכן. הן הפכו לבוחנות יותר, הן פוסעות על הקצוות שלי ולפעמים אפילו גולשות מעט מטה. אבל לא באמת הרגשתי. לא באמת מהלתי את כל אותם תחושות ברגש. רגש כואב, זועק; רגש המהול בצורך, בערגה, בנזקקות כמעט נואשת, בכיסופים וייחולים שמהותן אחת. הכרתי נשים, גברים ומה שביניהם, כולם מיוחדים, יפים מבחוץ ומבפנים, ופסעתי איתם כברת דרך קצרה בשבילים אפלים עם מטרה משותפת, אבל הקרבה שנוצרה עקב ההליכה המשותפת הזו לא הפיחה בי את אותה זעקה חרישית. ומשאלה לא פעמו בי, לא פעם בי גם הצורך לפרוק את "הכל" במילים.

ואז היא הגיעה.

ישבתי לתומי (טוב, לא כל כך לתומי) במשרד בשעות הערב, כותב עוד הודעה או שתיים לפרופילים שנראים לי מעניינים כאן בכלוב, במחשבה לאסוף אולי עוד רסיס של חוויה, עוד פינה קטנה ומחייכת, להתחיל עוד מסע של מילים על מילים שיביא (אולי) לאירוע שטחי נוסף אך חביב, מאלה שהופכים את השגרה לנעימה יותר ומנגד לא הופכים את החיים על פניהם.

כתבתי לה, והיא פשוט ענתה.

המערבולת בבטן שלי החלה כשעה וחצי לאחר מכן, כשסיימנו את השיחה ומאז אני נע ונד בשבילי הרוח שלה. אני מספר לה על זה, מידי פעם, בלשון הססנית משהו ובלתי מדויקת, שכן לא תמיד קל לשתף רוח שובבה באופן בו היא מבדרת את שערך. ועל אף שאני תמיד יודע כי היא מבינה את מה שאני אומר, וגם את מה שאיני אומר, היא תמיד נותרת חידה בעיני. אני לא תמיד מצליח להבין בדיוק מה היא חושבת, מה עובר לה בראש, עד כמה היא שבעת רצון מהמקומות שאני מפגין כלפיה.

לפעמים זה קצת מלחיץ אותי. כיצד ניתן להישאר אדיש נוכח היכולת שלה להרים אותי במילה למרומי על, ספוג בחדווה וברגש, ובאחת לזרוק אותי על עבר פי פחת ושאול תחתיות? האם לשתף אותה בזה? האם היא תבין כי היכולת הזו קשורה אמנם אליה, אולם קשורה גם בי ובכך שבחרתי להתיר לה לעשות בי את כל אלה? בכך שבחרתי לבטוח בה, להאמין בה, בחרתי להרים את מפרשי ספינתי אל מול הרוח הנושבת שלה? האם היא מעריכה את הצירוף הכה-נדיר שהוא, והוא בלבד, יכול להביא לכל אלה? האם גם היא מוקירה את המצב למרות הקלות הלכאורית בה הוא נוצר? האם גם לה חשוב למולל אותי בקצות אצבעותיה, כחומר גלם, כפי שלי חשוב שהיא (ורק היא) תמולל אותי באופן הזה?

אני מדבר עמה מידי פעם על המערבולות האלה. היא לא עושה לי חיים קלים (וטוב שכך), אבל היא לא נלחצת מהן. היא מבינה את רובן לפחות. ועם כל פיסה שהיא חושפת כלפיי, אני מעריך אותה יותר ומרגיש פשוט קרבה.

טוב לי ככה, והרבה זמן לא יכולתי לומר את המילים הפשוטות האלה.

אני מרגיש כי אני פוסע בדרך חדשה, וגם אם זו תיגמר באחת כדרכן של דרכים לעיתים, ארד ממנה מסופק כשחיוך על פניי.

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" (ד"ר סוס). אני חש כי בדיוק לשם פניי מועדות.

רציתי לומר לך שאני מפחד פחד מוות.

אני לא מפחד מהסדיסטיות שבך. אני נמשך לסדיסטיות הזו כי אני מקווה שתהיה לי יכולת להשביע את רעבונך לכאב שלי, לבשר המדמם שלי.

אני לא מפחד מהטוטאליות שבך. אני נמשך לטוטאליות הזו. אני מרגיש כיצד אט אט היא כובשת אותי, מתפשטת בי, גורמת לך לשהות בחלקים ממני בהם לא ביקר איש זמן רב.

אני לא מפחד מההתמכרות אליך. אני נמשך להתמכרות שלי לאותיות הכתובות שלך, לקול שלך, לריח שלך, למגע שלך בי, זה שחוקר אותי כרכוש תוך כדי שיחה נעימה.

 אני לא מפחד מהתובענות שלך. אני נמשך לכך שאת תובענית, מודעת לרצונות שלך בכלל וממני בפרט, לכך שאת בדרך השקטה שלך מכוונת אותי לפסוע בשבילים הנהדרים שלך.

אני לא מפחד מהמורכבות שלך. אני נמשך לכך שאת מורכבת, חדה, שנונה, מהירת הבחנה ומהירת לשון, כל אלה גורמים לי להעריך אותך קודם כל כאדם, ומכאן – גם לשווע שתרצי בי כרכוש.

אני לא מפחד מהעומק שלך. אני נמשך למעמקים בהם את משייטת, מושכת אותי עמך אל מצולות של הבנה, של התמודדות, של רגש, והכל כשאת אוחזת בידי ומוליכה אותי בדרך בטוחה ויציבה, הדרך שלך.

רציתי לומר לך שאני מפחד פחד מוות.

רק מדבר אחד.

שתלכי.

אני חושב לעיתים על המעטה האחרון שנותר בינינו.

שכבה דקיקה אותה עדיין הותרת, המפרידה בין המהויות האמיתיות שלנו.

שכבה בה את בוראת מפעם לפעם סדקים.

ומבעד לסדקים שאת בוראת ברצונך, את מאפשרת לי לראות אותך,

ואף ברגעי חסד לכרוע לרגלייך ולהותיר שם רצונות, כמיהות וערגות

ולזכות בידיעה כי חיוך נסוך על פניך.

וכתמיד, די לי באותם סדקים

כי די לי ברצונך;

רצונך - שהפך זה מכבר לרצוני.

אני חושב לעיתים על המעטה האחרון שנותר בינינו.

שכבה דקיקה אותה עדיין הותרת, המפרידה בין המהויות האמיתיות שלנו.

שכבה בה את בוראת מפעם לפעם סדקים.

ומבעד לסדקים שאת בוראת ברצונך, את מאפשרת לי לראות אותך,

ואף ברגעי חסד לכרוע לרגלייך ולהותיר שם רצונות, כמיהות וערגות

ולזכות בידיעה כי חיוך נסוך על פניך.

וכתמיד, די לי באותם סדקים

כי די לי ברצונך;

רצונך - שהפך זה מכבר לרצוני.

יש משהו לא הוגן בבחירה הרנדומלית הזו של החיים.

למשל, בכך שבאותו יום דווקא אתה יצאת למארב ההוא במקומי, שכן אני חזרתי מפעילות אחרת לא ממש מתוכננת לאחר 48 שעות ללא שינה.

ומאחר שלא חזרת, אני חי מאז מתחושת אשמה מסויימת. אשמה על הפור שנפל, על כך שאני זכיתי להתבגר, להתפתח, ואתה נותרת זיכרון.

ואני לא מספר על תחושת האשמה הזו לאיש, כי היא לא ממש הגיונית, אני יודע. אולם היא פועמת בי ביתר שאת כשאני יושב עם המשפחה שלך יחד עם כל הצוות ואנחנו נזכרים, מדברים, צוחקים בעיקר וגם קצת בוכים עדיין.

ואני מבקש ממך בלב סליחה, כמו שביקשתי פעמים רבות בעבר, על כך שהחיים הובילו לבחירה הזו.

פשוט, סליחה - אחי.