רציתי לומר לך שאני מפחד פחד מוות.
אני לא מפחד מהסדיסטיות שבך. אני נמשך לסדיסטיות הזו כי אני מקווה שתהיה לי יכולת להשביע את רעבונך לכאב שלי, לבשר המדמם שלי.
אני לא מפחד מהטוטאליות שבך. אני נמשך לטוטאליות הזו. אני מרגיש כיצד אט אט היא כובשת אותי, מתפשטת בי, גורמת לך לשהות בחלקים ממני בהם לא ביקר איש זמן רב.
אני לא מפחד מההתמכרות אליך. אני נמשך להתמכרות שלי לאותיות הכתובות שלך, לקול שלך, לריח שלך, למגע שלך בי, זה שחוקר אותי כרכוש תוך כדי שיחה נעימה.
אני לא מפחד מהתובענות שלך. אני נמשך לכך שאת תובענית, מודעת לרצונות שלך בכלל וממני בפרט, לכך שאת בדרך השקטה שלך מכוונת אותי לפסוע בשבילים הנהדרים שלך.
אני לא מפחד מהמורכבות שלך. אני נמשך לכך שאת מורכבת, חדה, שנונה, מהירת הבחנה ומהירת לשון, כל אלה גורמים לי להעריך אותך קודם כל כאדם, ומכאן – גם לשווע שתרצי בי כרכוש.
אני לא מפחד מהעומק שלך. אני נמשך למעמקים בהם את משייטת, מושכת אותי עמך אל מצולות של הבנה, של התמודדות, של רגש, והכל כשאת אוחזת בידי ומוליכה אותי בדרך בטוחה ויציבה, הדרך שלך.
רציתי לומר לך שאני מפחד פחד מוות.
רק מדבר אחד.
שתלכי.
