לפני 11 שנים. 27 במאי 2013 בשעה 9:58
אני חושב לעיתים על המעטה האחרון שנותר בינינו.
שכבה דקיקה אותה עדיין הותרת, המפרידה בין המהויות האמיתיות שלנו.
שכבה בה את בוראת מפעם לפעם סדקים.
ומבעד לסדקים שאת בוראת ברצונך, את מאפשרת לי לראות אותך,
ואף ברגעי חסד לכרוע לרגלייך ולהותיר שם רצונות, כמיהות וערגות
ולזכות בידיעה כי חיוך נסוך על פניך.
וכתמיד, די לי באותם סדקים
כי די לי ברצונך;
רצונך - שהפך זה מכבר לרצוני.
