לפני 11 שנים. 16 באפריל 2013 בשעה 8:14
יש משהו לא הוגן בבחירה הרנדומלית הזו של החיים.
למשל, בכך שבאותו יום דווקא אתה יצאת למארב ההוא במקומי, שכן אני חזרתי מפעילות אחרת לא ממש מתוכננת לאחר 48 שעות ללא שינה.
ומאחר שלא חזרת, אני חי מאז מתחושת אשמה מסויימת. אשמה על הפור שנפל, על כך שאני זכיתי להתבגר, להתפתח, ואתה נותרת זיכרון.
ואני לא מספר על תחושת האשמה הזו לאיש, כי היא לא ממש הגיונית, אני יודע. אולם היא פועמת בי ביתר שאת כשאני יושב עם המשפחה שלך יחד עם כל הצוות ואנחנו נזכרים, מדברים, צוחקים בעיקר וגם קצת בוכים עדיין.
ואני מבקש ממך בלב סליחה, כמו שביקשתי פעמים רבות בעבר, על כך שהחיים הובילו לבחירה הזו.
פשוט, סליחה - אחי.