הבלחי מחשבות

גיליתי במקום בו אני כעת מסעדה יפנית.
מסעדה חביבה, לא משהו מיוחד.
גם האוכל די בינוני למען האמת.

הדבר היחיד המיוחד בה, הוא שיש במסעדה כלל ברזל - כל האורחים מצווים להוריד נעלים בכניסה ולאכול כשהם יחפים, כך גם המלצריות (בחורות נעימות וצעירות) כולן יחפות.

אני מקפיד לאכול בה מידי יום.

המלצרית כבר מכירה אותי לאחר כמה ימים רצופים בהם אני פוקד את המקום, כמעט לא נוגע במה שיש בצלחת (אוכל די גרוע, אני מגיע לשם בעיקר שבע...) וטיפ נדיב. גם אני מכיר כבר די טוב את המלצרית החביבה, בעיקר נוכח הארומה הטבעית, הקלילה והנעימה העולה מכפות רגליה כשהיא עומדת קרוב-קרוב לשולחן הנמוך (אוכלים בישיבה על כריות; מבחינה פיסית זה מקצר את המרחק ביני ובין כפות רגליה כשהיא בעמידה לכחצי מטר, ובפעמיים האחרונות כשהיא התיישבה לידי לשם לקיחת ההזמנה (כן, היא כבר מרגישה נוח...) ואני רכנתי לעברה המרחק לא עלה על 30 סנטימטרים...).

נראה, אולי בשלושת הימים שנותרו לי כאן נרגיש מספיק קרובים כדי שאציע לה עיסוי נעים בכפות הרגליים במהלך המשמרת המתישה...