אני אוהב להגיע ממקום למקום. תמיד אהבתי, כך מספרים. אני אוהב גם ללכת לאיבוד. נעים שם, באיבוד. שקט בדרך כלל. במיוחד כשאתה גם יודע טוב איך לחזור.
כשהייתי ילד, הוריי מספרים שהם היו מתפעלים מכך שאני מוצא את דרכי הביתה, לבד, מהגן הציבורי, כשהם פוסעים מאחוריי. פעם אחת מתוך הרגל הם לא עקבו אחריי בדריכות ולפתע גילו שנעלמתי. ילד בן 5. המתנתי להם בסופו של דבר ליד דלת הבית. הייתי קצת "באיבוד", ללא שהם ידעו. "איבוד" באותו גיל היה החלון של 2 שכנות שלי ששיחקו יחפות בחדר.
כנער, הייתי הולך הרבה ברגל, למשל ממקום מסוים בעיר מסוימת חזרה לבית מגוריי בעיר סמוכה. תמיד הייתי מקפיד לעבור קצת "באיבוד" בדרך, שיהיה מעניין.
בצבא, כבר קראנו לזה ניווטים וזה הפך להרבה יותר ממעניין.
במשך חודשים על חודשים, החדירו בנו את האהבה לתוואי הקרקע. למדנו לחלום על ואדיות, גאיות, שלוחות וכיפות; למדנו להרגיש קפלי קרקע ולחוות מרחק דרך כפות הרגליים; למדנו לחדד את החושים אל מול טעויות, ולפתח חושים אחרים כדי לתקנן; והכי חשוב – למדנו כי כאשר אנו אבודים, יש לחזור לנקודה האחרונה בה ידענו בדיוק היכן אנו נמצאים ופשוט להתחיל, שוב, משם.
אני זוכר לילה ארוך אחד, כשעוד ניווטנו בזוגות, לפני שזרקו אותנו להתמודד לבד עם מרחבים רוויי רגבים, במהלכו ג' ניווט לפניי כשאני משתרך אחריו וסוחב את הציוד ("גולם"), כשבסיום החלק שלו היינו אמורים להתחלף בתפקידים. כן, זה היה בתקופה בה עדיין הייתי מוכן להתחלף...
בכל מקרה, אחרי שלוש שעות של סיבובים על סיבובים הבנתי שאנחנו סתם הולכים ללא שמץ של מושג איפה אנו נמצאים. ואז ג' עשה את הדבר הטבעי ביותר בנסיבות העניין, עבר מהליכה מהירה לריצה מהירה מאד. ואני, אחריו כמובן. אחרי שעתיים נוספות, הבנתי שאנחנו רק הולכים (או רצים) ומסתבכים, ואז עצרתי לרגע את ג'. הבטתי בו. הוא הביט בי במבט אבוד, מתנשף. התקרבתי אליו, ראיתי אותו מיואש, ואמרתי לו – "לא מפסיקים עכשיו. קדימה. לחזור למקום האחרון בו היית מאופס. קטן עלינו." ואז חיבקתי אותו.
זו היתה הפעם הראשונה בה הזיעה של ג' ושלי התערבבה. כשנה וחצי לאחר מכן, זה קרה שוב, אבל שם התערבב לו גם קצת דם, בעיקר שלי, שעה שג' היה אחד מאלה שסחבו אותי על הגב במהלך חילוץ מאיזו תופת קטנה אליה נקלענו, והאמינו לי שהוא ידע אז בדיוק כיצד להגיע למקום הנכון בלי לעבור כלל דרך "איבוד".
אני לא רואה הרבה את ג' בימים האלה. כל אחד מאיתנו עסוק בשלו, ובכלל – הדבק שקיים בינינו לא צריך הרבה תחזוקה כדי פשוט להיות שם כשאנו נפגשים. לפני כשבועיים ישבנו יחד, עם כמה חברים נוספים.
כשחזרתי הביתה הבנתי כי בתקופה האחרונה, הלכתי לאיבוד. הבנתי שאני יודע לאן אני רוצה להגיע, אבל שאני לא ממש יודע איפה אני נמצא או איך לעזאזל הגעתי למקום בו אני מצוי. הבנתי שאני מהלך על דרך לא מסומנת, שלא מובילה לשום יעד בו אני רוצה להיות. הבנתי שאני רץ בדרך הזו מכוח האינרציה, בלי כיוון, בלי מטרה, הולך (רץ) ומסתבך.
אני חושב שההבנה הזו היתה סוג של נקודת מפנה, ואני חושב שההבנה הזו באה גם תודות להרבה שיחות עם חברתי הטובה בעניין, ואדומה או שתיים ממישהי מיוחדת שמכירה אותי כנראה טוב ממה שחשבתי.
עצרתי, הסדרתי נשימה ונרגעתי.
אין כל בעיה בללכת לאיבוד; הבעיה היא להמשיך וללכת מבלי להבין ש"באיבוד" בדיוק אתה נמצא.
ועכשיו זה פשוט, גם אם לא קל – כל מה שצריך לעשות זה לחזור לנקודה האחרונה בה ידעתי בדיוק היכן אני נמצא, ולהתחיל שוב, בדיוק משם.
