חזרתי לכאן לאחר תקופת היעדרות מסוימת.
חזרתי בעיקר כי הרגשתי שמתעורר בי הדחף המוכר הזה, למשהו חדש, מסעיר, מעורר ואמיתי. להכרות שתפתח אצלי את המקומות הללו אליהם אני לא יכול להגיע לבד. דחף לאותו אלמנט שכה חסר בחיי היומיום שלי, ומנגד לתחושת הכאב המלווה להשבעת אותו רעב.
אני יודע שטקטית, הייתי צריך לכתוב עכשיו איזה פוסט מרגש על צרכים, ערגות, כמיהות ונזקקות; על מהויות ותתי מהויות ומערבולות ריגשיות, על סחף מעלה, ומטה, ומבטים, ריחות והבל פה החודר לנשמה.
קל לי לכתוב על המקומות האלה. זה כמו לכתוב על ערגה לתחושה של בית. על ליל שישי בחיק המשפחה, על ארוחת ערב לאור נרות, על לילה במדבר. לכתוב על משהו אהוב, רצוי, מוכר, הגם שלא מצוי במועד הזה. ואולי, רק אולי, מישהי "נכונה" (עבורי) היתה פוגשת במילים שלי, ואלה היו באות בחיקה ומחממות את שלל הערגות שלה, ומשם... מי יודע מה היה קורה משם.
אבל באופן לא טקטי לחלוטין, אני רוצה לכתוב על משהו אחר.
אני רוצה לכתוב על כבוד, על דרך ארץ, על נימוס ועל ערכיות. כן, גם בעולם וירטואלי.
אני לא מסתובב הרבה ברחבי העולם הוירטואלי. אין לי פייסבוק או חשבונות דומים (טוב, יש לי חשבון פייסבוק אחד שמיועד כולו לסטיות הנהדרות שלי; הנה רק אתמול ביליתי שבע דקות תמימות בסייבר סקס אגרסיבי עם מלכה צעירה ויפהפייה מפקיסטן, שכנראה עונה לשם מוחמד, שוקלת 160 ק"ג ומצוי/ה בעשור השמיני של החיים, אבל זה לא באמת נחשב). אני שייך למיעוט, זן נכחד, שמדברים עם חברים בטלפון, עם חברים טובים נפגשים, ועם חברים באמת טובים מטיילים. ועדיין, אני סבור כי גם כשאדם וירטואלי לרעהו, הוא עדיין אדם על כל המשמעויות הנלוות לכך.
נבצר ממני להבין מה גורם לאנשים מסוימים להתנהג, בשל מעטה הווירטואליות, באופן שברור לי כי לא היו מתנהגים לו היו מצויים פנים מול פנים מול אדם אחר. אני מדבר במיוחד על הנורמה הרווחת כאן, שלא להשיב לפנייה. פשוט להתעלם.
אני לא פונה להרבה נשים כאן בדיוק כפי שאיני יכול לראות את עצמי מסור ועורג לכל אחת באשר היא אישה. אני בורר את פניותיי. ועדיין, 90% מהפניות שלי לא זוכות לתגובה. כלום. התעלמות מוחלטת. אני קורא פרופיל של ניק מעניין, מתרשם מהכתוב, קורא את הבלוג ככל וקיים או הודעות שהיא פרסמה בעבר, ואם אני מחליט לפנות אני מנסח פנייה מנומסת, אישית, כזו שברור שהיא אינה תוצר של "גזור והדבק"; אני מפרט בפרופיל שלי כל מה שצריך באמת לדעת, לרבות גיל, מצב משפחתי, מה אני מחפש ומה אני לא; לכאורה – פנייה מנומסת, רהוטה ואף הוגנת.
90% מהפניות הללו לא זוכות לתגובה. כלום. אפילו ל"לא תודה" קצר ומנומס.
כן, אני מבין כי חלקכן מקבלות עשרות פניות כאלה ביום, ואני גם מבין שרוב הפניות שונות מזו שהצגתי. אז מה. תאמינו לי שאני מקבל לבחינה במסגרת העבודה שלי, הרבה יותר קורות חיים מאשר הפניות שאתן מקבלות כאן, ואני דואג להשיב (לרוב בשלילה...) לפניות כולן. טוב לא באמת אני, אלא המזכירה שלי. בשמי. ועדיין...
כבר תנו חכמנו, כי דרך ארץ קדמה לתורה - ואידך זיל גמור.
ואגב, מחשבה ממקום בונה – האם מישהי מכן צריכה אולי מזכיר לשם כתיבת תשובות שלילה מנומסות בשמכן להודעות אדומות? אם כן, נראה לי כי זה מקום טוב להתחיל ממנו.
