לפני שנה בערך מצאתי את עצמי במרתף של V במנהטן, כשהיא רוכנת מעל הזין שלי עם סקלפל, מחייכת את החיוך הייחודי שלה כשאני רועד תחת ידיה.
טוב. כנראה צריך להתחיל את המונולוג הזה קצת אחרת.
אני לא מזוכיסט פיזי, במובן הזה שאני לא מקבל עונג מכאב כשלעצמו.
אני מגדיר את עצמי, אם יותר לי להשתמש בהגדרה שאני פיתחתי בשביל עצמי, כמזוכיסט נפשי.
קשר בדסמי אמיתי, כרוך אצלי במסירות וערגה כל כך כואבים, בצורך כל כך חזק, שגורמים לי לייסורים במובן הזה שאני מצוי כל הזמן בתנודתיות שבין מעלה ומטה, מכוונת היטב על ידי זו לה אני מסור. כפועל יוצא מאותו צורך, אני רוצה גם לחוות עבורה כל כאב פיזי בו היא תחפוץ, אולם זה מכוח הרצון שלי לרצות אותה ולא מכוח ההנאה האישית שלי מאותו כאב פיזי.
משחר ילדותי טבוע בי פחד ממחטים/חתכים כירורגיים. אני לא יודע מה שורש הפחד הזה, אני רק יודע שהחבר הכי טוב שלי (אותו נ' עליו כתבתי כבר פעמיים בבלוג הזה בעבר) עמד מאחוריי כשהתחיילנו בצבא וקיבלנו 3 זריקות ברצף, עם ידיים פרושות, כדי לתפוס אותי אם אני מתעלף (לא התעלפתי, אגב, סתם הייתי חלש לכמה דקות ונ' הביא לי כוס מים). אני גם זוכר כי כאשר באחד מהתרגילים בצבא "נפלתי פצוע", ורצו להחדיר לי אינפוזיה, קפצתי מהאלונקה וברחתי כל עוד נפשי בי. וכאשר היו חייבים להכניס לי אינפוזיה כשנפצעתי באמת (ולא יכולתי פיזית לקפוץ, בחיי, ניסיתי), התחננתי בבית החולים בפני האחות שתוציא לי את האינפוזיה מהיד כי מזה, באמת יש לי סיכוי טוב למות.
פעמים ספורות הייתי בחברת נשים מדהימות עמן היה לי קשר מבוסס שליטה, במסגרתו בשלב כזה או אחר נשלפו המחטים או הסכינים למיניהם.
כעת היה מתבקש כאן טקסט רווי רגש ומנוסח היטב, המפרט כיצד התגברתי על כל הפחדים שלי נוכח האמון שרכשתי לאותן נשים, כיצד נוכח הערגה העצומה שלי פשט בי רוגע ובסופו של דבר הפכתי לכרית סיכות מדופלמת. יש סיכוי שטקסט שכזה אפילו היה מזכה אותי באדומה או שתיים, ואולי בחוויה או שתיים, ורק אולי (אולי קטן) גם בהזדמנות אמיתית או שתיים...
אבל זה לא בדיוק מה שקרה. גם לא בערך.
ברגע שנשלפו כלי המשחית, נאטמתי.
חוויתי בערך כל מה שיש לעולם הזה להציע מבחינת אינסטרומנטים פיזיים – הצלפות והכאות מכל מין וסוג ומכל מכשיר שקיים, דרכו עליי, הטביעו אותי, כיבו עליי סיגריות, נרות שבת, נרות חנוכה ונרות זיכרון - אבל מול כרית המחטים, נאטמתי תמיד.
במסגרת העבודה שלי יוצא לי להגיע מידי פעם למנהטן ובעבר גם שהיתי שם תקופה מסוימת. דרך מכרים שלי, הכרתי שם את אחת מהנשים המדהימות אותן זכיתי להכיר אי פעם, בשם V. בשל המרחק הגיאוגרפי המפריד בינינו, אין ולא יכולה להיות ביננו מערכת יחסים בדסמית או אחרת. יחד עם זאת, אנו שומרים על קשר, וכשאני מגיע למנהטן אנו נפגשים בכפוף לכך כמובן, ששנינו פנויים רגשית באותה נקודת זמן. אני לא באמת מבין מה אישה כל כך יפה; כל כך מיוחדת, עמוקה וחכמה; כל כך שרוטה מחד גיסא אך באופן כל כך חיובי מאידך גיסא, מוצאת בתייר מזדמן ועלוב כמוני (כששאלתי אותה היא אמרה שהיא דווקא כן מבינה, ומייד הלבישה עליי גאג כי אני לדבריה מדבר יותר מידי), אבל אני משתדל לתחום את ההשפעה שלה עליי לאותם 2-3 מפגשים בשנה ותו לאו.
לפני כמה חודשים, הייתי שם בפעם האחרונה. את הלילה האחרון ביליתי עמה. ארבע שעות ראשונות מתוכו, הפקדתי את עצמי בשמחה לחסדיה. במשך שעתיים נוספות ישבנו לארוחת ערב נעימה (טוב, נעימה זה מושג טעון הסבר – סביב האשכים שלי היתה מעין חגורה שמעבירה זרם חשמלי, בידה הענוגה היה מפסק משוכלל ששולט בחגורה הזו, וכל אחד מאיתנו חווה סוג אחר של "נעים"; אצלה זה התבטא בצחוק משוחרר ואצלי ביללות ששיחררו את אותו צחוק משוחרר...), ואת יתרת הלילה ביליתי בכלוב שלה (כן, יש לה כלוב עם מזרן עליו ניתן לנסות ולישון) כשהיא מבקרת אותי מידי פעם במהלכו.
בשלב מסוים בערב הזה, בעודי קשור כמו שקושרים עגל להובלה, כואב מנחת זרועה ומנחת רוחה ממכשירים אחרים שזרועה השתמשה בהם, מוטל על הרצפה, ראשי בתוך קערית עם ... כל מיני נוזלים שלה ובפי גרביה מאימון הכושר האחרון (היו בתוכי עוד כמה דברים מושחלים בכל מיני מקומות, אולם הבה נחדול לרגע מתיאורים פלסטיים), היא שלפה בחיוך אייפון והראתה לי תצלומי תקריב שונים להם היה מכנה משותף אחד – ראשי התיבות של השם שלה חרוטים על כיפת הזין של בעל התמונה. היא הודיעה לי בחגיגיות שהזכות הזו, שמורה רק לאנשים אליהם היא מרגישה קרוב מאד, ובמהלך היממה האחרונה היא מרגישה שאכן התקרבנו.
אני לא אצרף כאן תמונה שלה, מסיבות ברורות. אבל אם הייתם יכולים לראות את החיוך שפשט על שפתיה ואת הברק שעמד בעיניה באותה עת, הייתם מבינים שמילים לא יכולות לתאר את זה. בעודה מדברת, היא הוציאה סקלפל בתול, מגבונים ואלכוהול, רכנה מעל הזין שלי והחלה במלאכת החיטוי, לא מנתקת את מבטה מעיניי.
התחלתי לרעוד באופן בלתי נשלט, אבל לא יכולתי לנתק את עיניי ממנה. היא חיכתה לראות אם אעצור אותה. לא עצרתי, בעוד שמפי יצאו יללות חנוקות וקצובות. היא נגעה במרכז הכיפה עם הסקלפל, לחצה מעט והשתהתה במשך חלקיק שנייה, או שעה, אלוהים יודע. מבטי לא עזב את עיניה לרגע. בסוף אותו רגע היא הרפתה, שמטה את הסקלפל, שמה את ראשי בחיקה ונשקה לי, לוחשת באוזני כי הוכחתי לה את כל מה שהיא רצתה ודי לה בכך. כעשר דקות נוספות המשכתי לרעוד לה כך, בידיים, בעודה אוחזת אותי.
למחרת בצהריים התחלתי בדרכי חזרה ארצה, חברתי הטובה יודעת שהפעם, לקח לי זמן רב יותר לחזור לשגרה (זה הזמן להתנצל בפנייך על כך שבמשך שבוע תמים שיחת הטלפון הבוקרית שלנו נפתחה באנחה עמוקה בסגנון – "V, או V... את יודעת שעוד לילה עכשיו במנהטן?").
זה לא סוד שאני תר כעת אחר מערכת יחסים בדסמית, משמעותית, וזאת לאחר זמן מה במהלכו לא מצאתי בעצמי מקום לכך. אבל עדיין, אין לי כזו בנמצא. לפני שעתיים הסתבר לי כי בעוד שבוע אני צריך לטוס למנהטן לכמה ימים. אני עומד לכתוב אימייל ל- V, לבדוק אם היא פנויה בימים האלה, ובמקביל לקוות שאולי הנסיבות בארץ יביאו אותי לבטל כל מה שאנחנו עשויים לקבוע. אני בטוח ש- V תשמח עבורי.
