את, כן את הקוראת את השורות הללו.
את שנקלעת לבלוג הנשכח הזה במקרה, או שלא במקרה.
אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות, בסדר?
לא, אל דאגה. את לא צריכה לענות כאן. את לא צריכה לשתף אף אחד בתשובות, אלא אם את באמת ובתמים רוצה - ואז זה בסדר כמובן.
אבל את צריכה לענות בכנות. בכנות מוחלטת. קודם כל כלפי עצמך, ולאחר מכן אם את בוחרת לשתף - אז גם כלפי הסביבה. בסדר?
את נמצאת כאן, בכלוב, כמה שעות בכל יום, מפלרטטת.
לחלק מהאדומות את עונה, לחלק לא; בצ'אט את מלהגת בחופשיות עם ההיא ועם ההוא, וגם עם זה שיש בו קצת היא וקצת הוא, נעה לך בחושניות ברחבי המרחב הווירטואלי, מודעת למבטים הרעבים הנשלחים אליך בדמות אותיות קטנות המנסות למשש אותך, לגעת בך, לאחוז בשולי שמלתך בתזזית נואשת.
את לא מתרגשת מזה, את רגילה. את הרי אות ראשית החיה בעולם של אותיות קטנות. לחלק את מתירה לגעת בך מעט, לרחרח, לפני שאת הודפת אותן בשעשוע; את הרוב את הודפת מבלי שאפילו תתקרבנה לסביבה שלך.
חלק קטן, מעט, מסקרן אותך. אבל את מנוסה גם בזה ויודעת כיצד להקרין עליהן מעט מההילה שלך, את המינימום הנדרש בלבד, רואה אותן בתגובה חגות סביבך במעגלים, נוגעות בקצוותייך מבלי שתאפשרי להן להתקרב עוד, באמת.
מה את עושה שכבה המחשב? כשהסלולרי נח לו? מה אז את עושה?
כשאת יושבת על הספה בטרנינג דהוי וגדול ממידותייך, ללא איפור ובשיער אסוף, האם את עדיין מדמיינת את אותן אותיות חגות לרגלייך, מתרוצצות באופן נואש, מפזזות מולך? האם את לבד שם, על הספה, או שאותן אותיות התקבצו לגוף חי ונושם האוחז בך כאילו אחז בחיים עצמם? האם הן גובשו לכדי פרצוף המניח את ראשו על כפות רגלייך, נושם אותך, חובק לקרסולייך ומתאחד עמך מלמטה? האם את בכלל מעוניינת בגוף חי ונושם או שדי לך במחול האותיות?
את עוצמת את עינייך, משחזרת לרגע את אותה הילה, את אותו ריגוש, ומלטפת את עצמך כפי שרק את יודעת. היד שלך יורדת במורד הבטן, שם על הספה, הנשימה שלך מואצת בעודך מרגישה את הרטיבות המוכרת מתפשטת בך במעגלים. התנועות שלך הופכות חתוליות, גופך קימורים ותזוזות, בעודך מחדירה פרק ראשון של אצבע. בהתחלה זה קצת קשה ולא נוח, אולם אחרי שלוש תנועות מנוסות את מתמסרת לעצמך, למקצב הפרטי שלך.
האם יש פנים משתוקקות הנעות לעברך בתזמון מושלם, כך, עם לשון חפצה; לשון העוברת בין הקימורים שלך, מלטפת את חמוקייך ואוגרת ממך כל טיפה, משתהה בנקודות הרלבנטיות, משחקת בהן, מלטפת-מעקצצת, לשון המלווה בפה גומע, מנשק, מעריץ? האם את תופסת את הפנים הללו בשתי ידייך ומהדקת אותן, מצמידה אותן אליך, מכוונת אותן לנקודת האושר שלך, מחככת אותן בעצמך חזק, עמוק; אף, סנטר ולחיים מכוסות זיפים בני יום? האם הנשימות שלך מלמעלה, ושל אותן פנים מלמטה, משתלבות באותו מחול המתנהל לו? האם הנהמות הבלתי נשלטות אשר יוצאות ממך יחד עם פרצי רטיבות, משתלבות עם נהמות הפה המלקק אותך כרגע, את כולך, כאילו אחזו שד, מוצץ ויונק ולא שבע? או שמא אותן פנים נותרו כבויות בתוך מסך כבוי, ואת נעה כשידך בין רגלייך במחוזות הדמיון? האם את בכלל מעוניינת בפנים משתוקקות או שדי לך במחול האותיות?
השיא מאחורייך ואת נרגעת, קצב הנשימה מתחיל לרדת כשהגוף עדיין מפרפר לו, רועד רעידות אחרונות של אושר, רעידות המעיפות לך את הרחם לגרון בפולסים חוזרים ונשנים, פוחתים בעוצמתם. את מרגישה אט אט את הלאות הזו פושטת בך, סוג של רוגע מתחיל לזרום במקום בו זרמו לפני רגע רק הורמונים. כפות הידיים וכפות הרגליים שלך מתחילות לעקצץ באופן נעים. את זעה באיטיות חתולית, מתלטפת קמעה, מנסה למצוא את המיקום המתאים לכל חלקי הגוף המפוזרים שלך, שם על אותה ספה.
האם נשלחת יד לכיוונך, מלטפת קלות את האזורים הרגישים אצלך עכשיו? האם שפתיים מנשקות באופן עדין, מרגיע, מרפרף, חולפות על כפות רגלייך, ירכייך, עולות מעלה, מלטפות, לוגמות בדרך את טיפות הזיעה היקרות שהצטברו עלייך? האם את נשכבת עירומה על אותה ספה, עוצמת עיניים, מפקירה את גופך הרוטט עדיין למגע של אותן ידיים? האם אותן ידיים עוברות מליטוף מרגיע לעיסוי נעים של כל השרירים הדואבים שלך; של כפות רגלייך, שוקייך, ירכייך, פלחי הישבן שלך? האם לשון שובבה נדחפת לה שם, בין פלחי הישבן שלך, מלקקת עמוק ומפיחה בך עירנות חדשה-ישנה וזיק של חיוך צופן סוד? או שמא אותן ידיים נותרו מהצד השני של המקלדת, מרפרפות באופן קדחתני על מקלדת משלהן, יוצרות דפוסי אותיות חדשות, אותיות שגם הן תחוגנה סביבך? האם את בכלל מעוניינת בידיים העוברות על גופך או שדי לך במחול האותיות?
את מזדקפת, ניגשת שוב למחשב ומעלה את האתר פעם נוספת. שמך חוזר להתנוסס לו שם למעלה, בראש הרשימה באותיות זהובות ומיד גורר את תשומת לב כל האותיות האחרות. את מחייכת, מזדקפת בכיסא ואוחזת במקלדת בשתי ידיים. מסיטה קווצת שיער מבין עינך ורוקדת לך, שוב, נעה בחושניות במחול האותיות.
