כלי התקשורת הכריזו כי אתמול התחוללה בארץ סופה.
טוב, הכריזו - זה לא ממש מדויק. במשך כל היום, כל ערוצי החדשות עסקו אך ורק באותה סופה נוראית; כל פתית שלג מסכן שירד צולם, כל עץ זקן שכופף מעט את גבו זכה לחשיפה בפריים-טיים, כל כובע שעף מעל ראש קירח זכה לסיקור תקשורתי ענף. נו - סופה.
אני, כמובן, באופן מכוון לחלוטין הפסקתי לקרוא עיתונים או לשמוע חדשות, לפני כמה חודשים, כך שלא הייתי ממש מודע לחדשות המסעירות (או הסופתיות, ליתר דיוק). ולכן כמידי בוקר יצאתי את ביתי לבוש בחולצה מכופתרת דקה. למען האמת, לא ממש התרגשתי מהגשם ומהרוח. אני חושב שחוסר ההתרגשות, נבע מעיקר מכך שלא ידעתי כי אני נתקל פנים מול פנים בסופה המפורסמת, ואילו היא מצידה די געשה עליי, ככל הנראה מאחר שאני הייתי היחיד בסביבה שלא היה מודע לכך שמדובר בסלבריטאית אמיתית.
בכל מקרה, לאחר שבמשך כל היום וחלק לא מבוטל מהערב, סירבתי להכיר בה, התרככתי מעט בעודי נכנס לרכב במטרה לנסוע מהפגישה האחרונה שלי לאותו יום, שהיתה בערך בקצה עולם (כלומר, בקצה גוש דן), לכיוון ביתי המצוי במרכז העולם (כלומר, בתל אביב רבתי). או במילים אחרות – קפא לי התחת. ובעודו קופא, נזכרתי שיש איזה כפתור ברכב שלי, שהסבירו לי פעם כי הוא מפעיל מנגנון חימום של מושב הנהג, וזה בדיוק מה שהיינו (אני והישבן שלי) צריכים.
לחצתי על הכפתור וישבתי בדריכות, מצפה להרגיש בתחתונים, הרגשה דומה לזו שבזכות המזגן פושה בעליונים, אולם דבר לא קרה. לאחר זמן מה נוסף חשבתי שאני מרגיש איזה גל חום דקיק, דקיקון ממש, זורם לו בין שני הפלחים הקפואים שלי, ובעוד כביש הגישה הצר בו נסעתי מתחבר לכביש הראשי, החלטתי לסייע לגל הדקיק להרגיש כנחשול, והפשלתי את המכנסיים מטה-מטה, מתוך מחשבה כי מגע ישיר ובלתי אמצעי תמיד מועדף עליי והשלכתי אותם בכיסא האחורי.
כשגל החום הלך והתפשט, התפשט לו במקביל החיוך על פניי. חשבתי כמה חכם מצידי היה לנהוג כפי שנהגתי, ולנצח כך בלחיצת כפתור והפשלת מכנס את איתני הטבע; לא סתם את איתני הטבע – אלא לנצח את הסופה העוצמתית ביותר שחווה האדם המודרני, לפחות מאז הסופה אשתקד. אחרי עוד דקה או שתיים גיליתי שאני בקושי יכול לשבת על הכסא הלוהט, ואיזשהו צל של חשש החל להתגנב לליבי (טוב, לא בדיוק לליבי...). ניסיתי לכבות את המנגנון באמצעות לחיצה על הכפתור פעם נוספת, אך בתגובה הטמפרטורה של הכסא, ושל כל מה שבא איתו במגע ישיר (וזה אומר, אם תתעקשו על פירוט מדויק, וכאשר לוקחים בחשבון שהתכופפתי קדימה כדי לצמצם מגע בין הישבן החשוף שלי לכסא - בעיקר שק האשכים שלי והחלק התחתון של ... נו אתם יודעים), רק עלתה.
הבנתי כי יש כאן בעיה חשמלית ועצרתי את הרכב בשוליים. זה היה סופר מסוכן. פתחתי באינטרנט את מפת הפיוזים של הרכב, הבנתי מהו הפיוז הרלבנטי שיש לנתק כדי לכבות את חימום המושב (יחד עם רוב יתר האלקטרוניקה המיותרת שיש ברכב), והבנתי גם שכדי לפתוח את קופסת הפיוזים ולהוציא את הפיוז הנכון אני צריך ממש, אבל ממש לרכון קדימה...
כל מה שעבר לי בראש באותו הרגע, הוא סיפורו של משה רבינו, הרועה הנאמן, אשר מסר את נפשו כדי להציל את עם ישראל. הבנתי כי אני, כמשה, צריך להקריב חלק מסוים מאשכיי והחלק התחתון של אתם-יודעים-מה, כדי להציל את יתר החלקים התחתונים בגופי. כשתחושת המשיחות גואה בי, התכופפתי, ובמסירות (בעיקר לעצמי) פתחתי את קופסת הפיוזים, שלפתי את הפיוז הרלבנטי, ובא לציון (וגם לישבני ואשכיי) גואל.
הגעתי הביתה, וסימסתי מייד למיסי בדבר מצבי העגום. ידעתי שוואל אצלה, וחשבתי לשמח מעט את ליבן – ככה זה נשים, כשכואב לך ורע לך ליבן שמח. לי אגב אין בעיה עם זה, זה אפילו המצב המועדף עליי. במקביל, החלטתי שזה זמן טוב לפתוח את בקבוק המקאלן 18 ששוכב אצלי בתול וסגור, ואני טוב לב שכמוני מבכר לגאול דברים בתולים וסגורים מייסוריהם. אחרי 3 כוסות מהירות, החלטתי שהדבר הכי נכון לעשות באותה עת זה להפיג מעט את הכאבים המייסרים והמעט מדאיגים שלי, באמצעות טבילת המקומות הדואבים במי קרח. בדיוק אז, מיסי חזרה אליי בצחוק גדול והיטיבה כך מעט את ליבי, אולם כששמעה על התוכניות מקפיאות הלב שלי (טוב, כבר אמרתי, לא מדובר ממש בלב...), מייד התעשתה והסבה בעדינות את תשומת ליבי לבעיה הפוטנציאלית ("תגיד לי, השתגעת?? מה אתה עושה?? תפסיק את זה מייד. יש משחות לדברים האלה).
אחרי שעה נוספת, כשראשי הולם בערך כמו הוורידים באזור הפגוע, ניסיתי להושיט את ידי ולגעת. מייד משכתי אותה חזרה מבין כי מדובר במשימה, הממ... קשה אך לא מקשה. שנייה אחרי זה באותה צלילות בה התאפיינתי, חלפה בי מחשבה קרה (סופה, נו...) - מה יקרה אם אותה אחת שהביעה רצון כזה או אחר להתכתב איתי כאן, תחליט להפציע לכמה רגעים, ואחרי כמה משפטים תנכס לעצמה את כל כולי, ובעיקר את האפשרות שלי לשחק עם כל כולי, ואני אבטיח לה שכל כולי שלה, אבל היא לא תדע, שפל שכמותי, שממילא כל כולי אינו ממש שלי לתיתו מפאת חוסר היכולת שבהפעלתו (אני מודה שכרגע אני לא מוצא את הלוגיקה הסדורה בזה, אבל נשבע לכם שאמש היתה כאן לוגיקה נהדרת). את השעה וחצי הבאות העברתי בניסיונות לאונן, עד שלבסוף הצלחתי. קישור לסרטים שהביאו להצלחה, אני מתבייש לצרף כאן.
בין ובין, החלפתי עוד כמה הודעות עם מיסי, שלא ויתרה על רעיונות ועצות משלה, עד לרגע שאיבדתי את הקשב שלה ככל הנראה תחת ענן עשן בו היא הפליגה עם וואל למחוזות משלהן...
המצב היום נראה מעט יותר טוב, תודה, וכשם ששכחה הסופה ושכחו פגיעותיה, כן דברים מתחילים לחזור לסדרם וגם עולם של מטה כמנהגו נוהג.
לגרסה הרהוטה יותר, הקריאה יותר והעוד-הרבה-דברים יותר, ראו –
http://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=448399&blog_id=71636
