|
|
|
ארבעה אנשים (טוב, ביניהם שלוש נשים) נכנסים אליי לחדר כרגע עם מסמכים ביד עליהם אני צריך לעבור, ומתחילים לריב בינם ובין עצמם מעל הראש שלי ובטונים צורמים - "הוא קודם יעבור על שלי; לא - אני קודם; אני ראשונה - אני מחכה כבר מאתמול; בשום אופן לא הוא יעבור קודם עליי."
אני נותן להם להתווכח קצת ככה, ואז מבקש מכולם להניח את המסמכים על השולחן שלי ולצאת.
בחיי, אני לא זוכר שהוחפצתי ככה מזה זמן רב.
תענוג.
חמש בבוקר. רץ, מסיים בים, שוחה עוד 2 ק"מ.
בית, מקלחת רותחת, אספרסו. מפזר ילדים לגן ולקיטנה, יושב לארוחת בוקר זריזה.
מסתמס איתה קצת, מחייך. נעים.
שיחת ועידה, סידורים.
עובר בדואר, לוקח קצת ציוד שהגיע. לא מתאפק, פותח את החבילות, מציץ ושם בתיק. מתאפק לא לסמס לה כי אני יודע שהיא עסוקה עכשיו. מרים טלפון ומחליף כמה מילים עם הייד.
נכנס למרכז המסחרי לקחת חליפה שנרכשה לפני שבוע והושארה לתיקון. השומרת בכניסה מפשפשת לי בתיק ומוציאה קצת מהציוד שהוכנס לשם קודם - חבל אדום, קולר לאשכים עם רצועת הובלה ועוד כמה דברים. היא מתבלבלת ושואלת מה זה, אני עונה ברוגע שמדובר בציוד לשם שלום ולא לשם מלחמה. היא משחררת אותי סמוקת לחיים.
שוב, מתאפק לא לסמס לה. עסוקה, כבר אמרתי?
מודד, משלם, יוצא לרחוב הסואן, עוצר וחושב לרגע - שגרה. השגרה שלי. אני אוהב את השגרה שלי.
"תקשיב", היא אמרה לי בקול שקט ורגוע, בעודי שולח מבטי שיטנה אל עבר המכשיר הסגלגל המונח לו על השולחן. "אתה לא צריך לקנא כל כך בויברטור שלי. הוא למעשה מסייע לי, להחליף את עצמי. הוא לא בא להחליף אותך."
בבוקר היא סמסה לי בעצב כי הויברטור האהוב עליה, חדל מלפעול. התחכמתי כהרגלי ועניתי בתשובות שלא היו ממש במקום. היא חייכה מתוך הוואטסאפ שלי והודיעה, שאלקק הערב את הויברטור שלה במקום את כפות רגליה. ומעבר לזה ביקשה שאחשוב לעצמי על עונש נוסף.
נחתתי בארץ סביב השעה 1630, ושלוש שעות לאחר מכן כבר מצאתי את עצמי לרגליה, מתפלש ברווחים שבין הקרעים בג'ינס המסוגנן שלה לעור ירכיה, שואף אותה עמוק וממלמל שהתגעגעתי לטיפות המהות שלה הזולגות עליי. אט אט גלשתי אל עבר הרצפה, לעבר כפות רגליה, משחרר כל עקבה ומרשה לעצמי להתרפס שם, לכמוה ולערוג לה. ותוך כדי אנחנו מדברים, צוחקים, מספרים את סיפור הימים האחרונים. כשאני כולי שקוע בה, היא קמה פתאום והציגה בפניי את המכשיר הסגול והלא פועל הזה, בעודה מסבירה לי עד כמה היא קשורה אליו, שכן הוא, בניגוד לאחרים, לא אכזב אותה מעולם ותמיד ביצע מלאכתו נאמנה. עד היום.
כאשר ניסיתי להגיב באופן אופייני ובלתי ענייני, היא פטרה את דבריי כלאחר יד והודיעה לי שעכשיו הגיע הזמן שאפתח פה גדול ואוציא לשון החוצה. אני חייב להודות, שמעולם לא ליקקתי ויברטור לפני זה, ואולי החוויה היתה כה מרטיטה (למרות שהויברטור כבר חדל מלרטוט כאמור) דווקא כי זה היה הויברטור שלה. לאחר שבלעתי את שאריות הלחלוחית שהיתה שם, ואת כבודי, ניסיתי להפציר בה לאפשר לי להחליף עבורה את הכלי הלא טבעי הזה בעודי מפליא על יתרונות אי התלות בסוללות. אולם היא, מחייכת, הסבירה לי על הבעיתיות במהות יחסיי עם המכשיר הסגול, ואתם יודעים מה - גיליתי שהיא פשוט (שוב) צודקת.
התנצלתי מייד בפניה, ובפני הויברטור הסגול וה(לא)מרטיט, וחזרתי להתעמק בניקוי כפות רגליה מעמל היום, כאשר בחלק מהזמן ידי הימנית כבולה לכיסא ומוגבלת בתנועה ועל ראשי פרח מפלסטיק שאוי לו מליפול...
חדי העין הבחינו בוודאי, שהייתי צריך לבחור עונש נוסף. ובכן, בחרתי, והיא לא ממש הגיבה, ומשכך אני מצוי באי וודאות ביחס לרשות הנתונה, או שאינה נתונה לי, לעשות פעולה מסוימת אשר ניתן למצוא קשר עקיף כזה או אחר בינה ובין החבר הסגול. אני קצת חושש לשאול אותה את שאלת האסור או מותר, באופן ישיר, שכן קיים סיכוי סביר שאי תקינות הסייע הסגול שלה לא בדיוק משרה עליה רוגע ונחת רוח.
אז למען שלמות הנפש שלי ופורקן החלק הפחות נפשי אצלי, אני שואל - אולי יש חשמלאי בקהל?
כשירדת מביתך לכיוון הרכב שלי בו חיכיתי לך, היית יפה-יפה. קורנת.
חייכת, דיברנו, צחקנו הרבה.
האוכל במסעדה היה מעולה, ואפילו המלצר חייך כאשר ביקשת ממנו שלא למזוג את המים על מנת להותיר לי את העונג.
הזמן זרם לו באופן מופתי בעוד השיחה משנה גוונים, ניואנסים של חוטי מחשבה נשזרים, וחיוכים מסוגים שונים חולפים בינינו.
אבל משהו היה עדיין חסר.
כששבנו לביתך ופתחתי עבורך את דלת הרכב, כרעתי על ברכיי ונישקתי את נעלייך, קובר את פניי בתוך כפות רגלייך, עמוק. נושם אותך לתוכי.
הערב הפך למושלם.
תודה
אני לא בטוח שהרעיון להעביר קוק-רינג ממתכת לטיסה האחרונה לארה"ב, היה ממש טוב.
בכל אופן, אני הרי אדם אחראי ומחושב, ולכן הוא היה בתיק היד שלי ולא ממש עליי, ובבדיקה לא הקנו לו תשומת לב מיוחדת.
מאחר שאני לא נרדם בטיסות, והספר שבחרתי לקחת עמי התגלה כמשעמם-פחד, מצאתי את עצמי מנסה להרוג 11 שעות בכל דרך אפשרית. בשעה האחרונה, זה היה באמצעות הרעיון הבלתי נמנע - והרי לא ייתכן שהקוק-רינג יטוס את כל הדרך מישראל לניו יורק, בתיק היד השוכן בארגז החפצים. לא בשביל זה הוא עשה את כל הדרך מסין לארץ, ומהארץ לארה"ב.
ובכן, 50 דקות לפני הנחיתה הטבעת התמקמה במקומה הטבעי, או הבלתי טבעי - כפי שתבחרו - ואני חייב לומר שהיא התגלתה כ
שוב חזרתי מארה"ב.
זהו. אני רישמית תקוע בג'ט לג כבר כמעט חודש.
אני לא ישן גם את המעט שאני צריך.
אבל הכי מעניין זה, שאני עדיין חולם בהקיץ.
ביממה האחרונה אני חולם בהקיץ, בעיקר על כף הרגל של הדיילת האלוהית בטיסה האחרונה, עת היא חלצה את הנעל בקצה מחלקת העסקים, מעסה אותה קלות כשאף אחד (חוץ ממני) לא רואה, מקללת קצת בליבה את כל המעצבנים האלה שמטריפים אותה.
כששאלתי אם היא צריכה עזרה, היא כמובן היתה נבוכה קצת ולא הבינה בדיוק למה אני מתכוון. חייכתי ואמרתי לה שיש דברים שאתה פשוט לא יכול לעשות לעצמך. אחד מהם הוא עיסוי בכפות הרגליים.
זו לא הפעם הראשונה שאני מציע הצעות מעין אלה בעדינות במצבים דומים, אבל זאת הפעם הראשונה שאני נענה בחיוב. לא דיברנו הרבה אחרי אותו "סיוע", שנינו היינו קצת נבוכים. אבל אם את כאן, ובמקרה קוראת את הבלוג הזה, אז אנא צרי קשר. יש לי פשוט עוד דוגמא או שתיים לדברים שאתה לא יכול לעשות לעצמך אותן הייתי שמח לחלוק עמך...
נזכרתי היום כיצד הכנתי אז סלט חסה ונחתכתי באצבעי.
ניסיתי לעצור את שטף הדם, אולם היא הביטה בי והורתה לי בקול שלו להמשיך ולהכין את הסלט עם ידיים מדממות.
"אבל הסלט יתמלא בדם שלי", אמרתי.
היא חייכה את החיוך שלה, אותו חיוך שהרעיד לי את הקרביים.
שעה קלה לאחר מכן היא סעדה את ליבה, רוטב אדמדם על שפתיה, ואני לרגליה מחבק את קרסוליה בעיניים עצומות.
כלי התקשורת הכריזו כי אתמול התחוללה בארץ סופה.
טוב, הכריזו - זה לא ממש מדויק. במשך כל היום, כל ערוצי החדשות עסקו אך ורק באותה סופה נוראית; כל פתית שלג מסכן שירד צולם, כל עץ זקן שכופף מעט את גבו זכה לחשיפה בפריים-טיים, כל כובע שעף מעל ראש קירח זכה לסיקור תקשורתי ענף. נו - סופה.
אני, כמובן, באופן מכוון לחלוטין הפסקתי לקרוא עיתונים או לשמוע חדשות, לפני כמה חודשים, כך שלא הייתי ממש מודע לחדשות המסעירות (או הסופתיות, ליתר דיוק). ולכן כמידי בוקר יצאתי את ביתי לבוש בחולצה מכופתרת דקה. למען האמת, לא ממש התרגשתי מהגשם ומהרוח. אני חושב שחוסר ההתרגשות, נבע מעיקר מכך שלא ידעתי כי אני נתקל פנים מול פנים בסופה המפורסמת, ואילו היא מצידה די געשה עליי, ככל הנראה מאחר שאני הייתי היחיד בסביבה שלא היה מודע לכך שמדובר בסלבריטאית אמיתית.
בכל מקרה, לאחר שבמשך כל היום וחלק לא מבוטל מהערב, סירבתי להכיר בה, התרככתי מעט בעודי נכנס לרכב במטרה לנסוע מהפגישה האחרונה שלי לאותו יום, שהיתה בערך בקצה עולם (כלומר, בקצה גוש דן), לכיוון ביתי המצוי במרכז העולם (כלומר, בתל אביב רבתי). או במילים אחרות – קפא לי התחת. ובעודו קופא, נזכרתי שיש איזה כפתור ברכב שלי, שהסבירו לי פעם כי הוא מפעיל מנגנון חימום של מושב הנהג, וזה בדיוק מה שהיינו (אני והישבן שלי) צריכים.
לחצתי על הכפתור וישבתי בדריכות, מצפה להרגיש בתחתונים, הרגשה דומה לזו שבזכות המזגן פושה בעליונים, אולם דבר לא קרה. לאחר זמן מה נוסף חשבתי שאני מרגיש איזה גל חום דקיק, דקיקון ממש, זורם לו בין שני הפלחים הקפואים שלי, ובעוד כביש הגישה הצר בו נסעתי מתחבר לכביש הראשי, החלטתי לסייע לגל הדקיק להרגיש כנחשול, והפשלתי את המכנסיים מטה-מטה, מתוך מחשבה כי מגע ישיר ובלתי אמצעי תמיד מועדף עליי והשלכתי אותם בכיסא האחורי.
כשגל החום הלך והתפשט, התפשט לו במקביל החיוך על פניי. חשבתי כמה חכם מצידי היה לנהוג כפי שנהגתי, ולנצח כך בלחיצת כפתור והפשלת מכנס את איתני הטבע; לא סתם את איתני הטבע – אלא לנצח את הסופה העוצמתית ביותר שחווה האדם המודרני, לפחות מאז הסופה אשתקד. אחרי עוד דקה או שתיים גיליתי שאני בקושי יכול לשבת על הכסא הלוהט, ואיזשהו צל של חשש החל להתגנב לליבי (טוב, לא בדיוק לליבי...). ניסיתי לכבות את המנגנון באמצעות לחיצה על הכפתור פעם נוספת, אך בתגובה הטמפרטורה של הכסא, ושל כל מה שבא איתו במגע ישיר (וזה אומר, אם תתעקשו על פירוט מדויק, וכאשר לוקחים בחשבון שהתכופפתי קדימה כדי לצמצם מגע בין הישבן החשוף שלי לכסא - בעיקר שק האשכים שלי והחלק התחתון של ... נו אתם יודעים), רק עלתה.
הבנתי כי יש כאן בעיה חשמלית ועצרתי את הרכב בשוליים. זה היה סופר מסוכן. פתחתי באינטרנט את מפת הפיוזים של הרכב, הבנתי מהו הפיוז הרלבנטי שיש לנתק כדי לכבות את חימום המושב (יחד עם רוב יתר האלקטרוניקה המיותרת שיש ברכב), והבנתי גם שכדי לפתוח את קופסת הפיוזים ולהוציא את הפיוז הנכון אני צריך ממש, אבל ממש לרכון קדימה...
כל מה שעבר לי בראש באותו הרגע, הוא סיפורו של משה רבינו, הרועה הנאמן, אשר מסר את נפשו כדי להציל את עם ישראל. הבנתי כי אני, כמשה, צריך להקריב חלק מסוים מאשכיי והחלק התחתון של אתם-יודעים-מה, כדי להציל את יתר החלקים התחתונים בגופי. כשתחושת המשיחות גואה בי, התכופפתי, ובמסירות (בעיקר לעצמי) פתחתי את קופסת הפיוזים, שלפתי את הפיוז הרלבנטי, ובא לציון (וגם לישבני ואשכיי) גואל.
הגעתי הביתה, וסימסתי מייד למיסי בדבר מצבי העגום. ידעתי שוואל אצלה, וחשבתי לשמח מעט את ליבן – ככה זה נשים, כשכואב לך ורע לך ליבן שמח. לי אגב אין בעיה עם זה, זה אפילו המצב המועדף עליי. במקביל, החלטתי שזה זמן טוב לפתוח את בקבוק המקאלן 18 ששוכב אצלי בתול וסגור, ואני טוב לב שכמוני מבכר לגאול דברים בתולים וסגורים מייסוריהם. אחרי 3 כוסות מהירות, החלטתי שהדבר הכי נכון לעשות באותה עת זה להפיג מעט את הכאבים המייסרים והמעט מדאיגים שלי, באמצעות טבילת המקומות הדואבים במי קרח. בדיוק אז, מיסי חזרה אליי בצחוק גדול והיטיבה כך מעט את ליבי, אולם כששמעה על התוכניות מקפיאות הלב שלי (טוב, כבר אמרתי, לא מדובר ממש בלב...), מייד התעשתה והסבה בעדינות את תשומת ליבי לבעיה הפוטנציאלית ("תגיד לי, השתגעת?? מה אתה עושה?? תפסיק את זה מייד. יש משחות לדברים האלה).
אחרי שעה נוספת, כשראשי הולם בערך כמו הוורידים באזור הפגוע, ניסיתי להושיט את ידי ולגעת. מייד משכתי אותה חזרה מבין כי מדובר במשימה, הממ... קשה אך לא מקשה. שנייה אחרי זה באותה צלילות בה התאפיינתי, חלפה בי מחשבה קרה (סופה, נו...) - מה יקרה אם אותה אחת שהביעה רצון כזה או אחר להתכתב איתי כאן, תחליט להפציע לכמה רגעים, ואחרי כמה משפטים תנכס לעצמה את כל כולי, ובעיקר את האפשרות שלי לשחק עם כל כולי, ואני אבטיח לה שכל כולי שלה, אבל היא לא תדע, שפל שכמותי, שממילא כל כולי אינו ממש שלי לתיתו מפאת חוסר היכולת שבהפעלתו (אני מודה שכרגע אני לא מוצא את הלוגיקה הסדורה בזה, אבל נשבע לכם שאמש היתה כאן לוגיקה נהדרת). את השעה וחצי הבאות העברתי בניסיונות לאונן, עד שלבסוף הצלחתי. קישור לסרטים שהביאו להצלחה, אני מתבייש לצרף כאן.
בין ובין, החלפתי עוד כמה הודעות עם מיסי, שלא ויתרה על רעיונות ועצות משלה, עד לרגע שאיבדתי את הקשב שלה ככל הנראה תחת ענן עשן בו היא הפליגה עם וואל למחוזות משלהן...
המצב היום נראה מעט יותר טוב, תודה, וכשם ששכחה הסופה ושכחו פגיעותיה, כן דברים מתחילים לחזור לסדרם וגם עולם של מטה כמנהגו נוהג.
לגרסה הרהוטה יותר, הקריאה יותר והעוד-הרבה-דברים יותר, ראו –
http://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=448399&blog_id=71636
את, כן את הקוראת את השורות הללו.
את שנקלעת לבלוג הנשכח הזה במקרה, או שלא במקרה.
אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות, בסדר?
לא, אל דאגה. את לא צריכה לענות כאן. את לא צריכה לשתף אף אחד בתשובות, אלא אם את באמת ובתמים רוצה - ואז זה בסדר כמובן.
אבל את צריכה לענות בכנות. בכנות מוחלטת. קודם כל כלפי עצמך, ולאחר מכן אם את בוחרת לשתף - אז גם כלפי הסביבה. בסדר?
את נמצאת כאן, בכלוב, כמה שעות בכל יום, מפלרטטת.
לחלק מהאדומות את עונה, לחלק לא; בצ'אט את מלהגת בחופשיות עם ההיא ועם ההוא, וגם עם זה שיש בו קצת היא וקצת הוא, נעה לך בחושניות ברחבי המרחב הווירטואלי, מודעת למבטים הרעבים הנשלחים אליך בדמות אותיות קטנות המנסות למשש אותך, לגעת בך, לאחוז בשולי שמלתך בתזזית נואשת.
את לא מתרגשת מזה, את רגילה. את הרי אות ראשית החיה בעולם של אותיות קטנות. לחלק את מתירה לגעת בך מעט, לרחרח, לפני שאת הודפת אותן בשעשוע; את הרוב את הודפת מבלי שאפילו תתקרבנה לסביבה שלך.
חלק קטן, מעט, מסקרן אותך. אבל את מנוסה גם בזה ויודעת כיצד להקרין עליהן מעט מההילה שלך, את המינימום הנדרש בלבד, רואה אותן בתגובה חגות סביבך במעגלים, נוגעות בקצוותייך מבלי שתאפשרי להן להתקרב עוד, באמת.
מה את עושה שכבה המחשב? כשהסלולרי נח לו? מה אז את עושה?
כשאת יושבת על הספה בטרנינג דהוי וגדול ממידותייך, ללא איפור ובשיער אסוף, האם את עדיין מדמיינת את אותן אותיות חגות לרגלייך, מתרוצצות באופן נואש, מפזזות מולך? האם את לבד שם, על הספה, או שאותן אותיות התקבצו לגוף חי ונושם האוחז בך כאילו אחז בחיים עצמם? האם הן גובשו לכדי פרצוף המניח את ראשו על כפות רגלייך, נושם אותך, חובק לקרסולייך ומתאחד עמך מלמטה? האם את בכלל מעוניינת בגוף חי ונושם או שדי לך במחול האותיות?
את עוצמת את עינייך, משחזרת לרגע את אותה הילה, את אותו ריגוש, ומלטפת את עצמך כפי שרק את יודעת. היד שלך יורדת במורד הבטן, שם על הספה, הנשימה שלך מואצת בעודך מרגישה את הרטיבות המוכרת מתפשטת בך במעגלים. התנועות שלך הופכות חתוליות, גופך קימורים ותזוזות, בעודך מחדירה פרק ראשון של אצבע. בהתחלה זה קצת קשה ולא נוח, אולם אחרי שלוש תנועות מנוסות את מתמסרת לעצמך, למקצב הפרטי שלך.
האם יש פנים משתוקקות הנעות לעברך בתזמון מושלם, כך, עם לשון חפצה; לשון העוברת בין הקימורים שלך, מלטפת את חמוקייך ואוגרת ממך כל טיפה, משתהה בנקודות הרלבנטיות, משחקת בהן, מלטפת-מעקצצת, לשון המלווה בפה גומע, מנשק, מעריץ? האם את תופסת את הפנים הללו בשתי ידייך ומהדקת אותן, מצמידה אותן אליך, מכוונת אותן לנקודת האושר שלך, מחככת אותן בעצמך חזק, עמוק; אף, סנטר ולחיים מכוסות זיפים בני יום? האם הנשימות שלך מלמעלה, ושל אותן פנים מלמטה, משתלבות באותו מחול המתנהל לו? האם הנהמות הבלתי נשלטות אשר יוצאות ממך יחד עם פרצי רטיבות, משתלבות עם נהמות הפה המלקק אותך כרגע, את כולך, כאילו אחזו שד, מוצץ ויונק ולא שבע? או שמא אותן פנים נותרו כבויות בתוך מסך כבוי, ואת נעה כשידך בין רגלייך במחוזות הדמיון? האם את בכלל מעוניינת בפנים משתוקקות או שדי לך במחול האותיות?
השיא מאחורייך ואת נרגעת, קצב הנשימה מתחיל לרדת כשהגוף עדיין מפרפר לו, רועד רעידות אחרונות של אושר, רעידות המעיפות לך את הרחם לגרון בפולסים חוזרים ונשנים, פוחתים בעוצמתם. את מרגישה אט אט את הלאות הזו פושטת בך, סוג של רוגע מתחיל לזרום במקום בו זרמו לפני רגע רק הורמונים. כפות הידיים וכפות הרגליים שלך מתחילות לעקצץ באופן נעים. את זעה באיטיות חתולית, מתלטפת קמעה, מנסה למצוא את המיקום המתאים לכל חלקי הגוף המפוזרים שלך, שם על אותה ספה.
האם נשלחת יד לכיוונך, מלטפת קלות את האזורים הרגישים אצלך עכשיו? האם שפתיים מנשקות באופן עדין, מרגיע, מרפרף, חולפות על כפות רגלייך, ירכייך, עולות מעלה, מלטפות, לוגמות בדרך את טיפות הזיעה היקרות שהצטברו עלייך? האם את נשכבת עירומה על אותה ספה, עוצמת עיניים, מפקירה את גופך הרוטט עדיין למגע של אותן ידיים? האם אותן ידיים עוברות מליטוף מרגיע לעיסוי נעים של כל השרירים הדואבים שלך; של כפות רגלייך, שוקייך, ירכייך, פלחי הישבן שלך? האם לשון שובבה נדחפת לה שם, בין פלחי הישבן שלך, מלקקת עמוק ומפיחה בך עירנות חדשה-ישנה וזיק של חיוך צופן סוד? או שמא אותן ידיים נותרו מהצד השני של המקלדת, מרפרפות באופן קדחתני על מקלדת משלהן, יוצרות דפוסי אותיות חדשות, אותיות שגם הן תחוגנה סביבך? האם את בכלל מעוניינת בידיים העוברות על גופך או שדי לך במחול האותיות?
את מזדקפת, ניגשת שוב למחשב ומעלה את האתר פעם נוספת. שמך חוזר להתנוסס לו שם למעלה, בראש הרשימה באותיות זהובות ומיד גורר את תשומת לב כל האותיות האחרות. את מחייכת, מזדקפת בכיסא ואוחזת במקלדת בשתי ידיים. מסיטה קווצת שיער מבין עינך ורוקדת לך, שוב, נעה בחושניות במחול האותיות.
לפני שנה בערך מצאתי את עצמי במרתף של V במנהטן, כשהיא רוכנת מעל הזין שלי עם סקלפל, מחייכת את החיוך הייחודי שלה כשאני רועד תחת ידיה.
טוב. כנראה צריך להתחיל את המונולוג הזה קצת אחרת.
אני לא מזוכיסט פיזי, במובן הזה שאני לא מקבל עונג מכאב כשלעצמו.
אני מגדיר את עצמי, אם יותר לי להשתמש בהגדרה שאני פיתחתי בשביל עצמי, כמזוכיסט נפשי.
קשר בדסמי אמיתי, כרוך אצלי במסירות וערגה כל כך כואבים, בצורך כל כך חזק, שגורמים לי לייסורים במובן הזה שאני מצוי כל הזמן בתנודתיות שבין מעלה ומטה, מכוונת היטב על ידי זו לה אני מסור. כפועל יוצא מאותו צורך, אני רוצה גם לחוות עבורה כל כאב פיזי בו היא תחפוץ, אולם זה מכוח הרצון שלי לרצות אותה ולא מכוח ההנאה האישית שלי מאותו כאב פיזי.
משחר ילדותי טבוע בי פחד ממחטים/חתכים כירורגיים. אני לא יודע מה שורש הפחד הזה, אני רק יודע שהחבר הכי טוב שלי (אותו נ' עליו כתבתי כבר פעמיים בבלוג הזה בעבר) עמד מאחוריי כשהתחיילנו בצבא וקיבלנו 3 זריקות ברצף, עם ידיים פרושות, כדי לתפוס אותי אם אני מתעלף (לא התעלפתי, אגב, סתם הייתי חלש לכמה דקות ונ' הביא לי כוס מים). אני גם זוכר כי כאשר באחד מהתרגילים בצבא "נפלתי פצוע", ורצו להחדיר לי אינפוזיה, קפצתי מהאלונקה וברחתי כל עוד נפשי בי. וכאשר היו חייבים להכניס לי אינפוזיה כשנפצעתי באמת (ולא יכולתי פיזית לקפוץ, בחיי, ניסיתי), התחננתי בבית החולים בפני האחות שתוציא לי את האינפוזיה מהיד כי מזה, באמת יש לי סיכוי טוב למות.
פעמים ספורות הייתי בחברת נשים מדהימות עמן היה לי קשר מבוסס שליטה, במסגרתו בשלב כזה או אחר נשלפו המחטים או הסכינים למיניהם.
כעת היה מתבקש כאן טקסט רווי רגש ומנוסח היטב, המפרט כיצד התגברתי על כל הפחדים שלי נוכח האמון שרכשתי לאותן נשים, כיצד נוכח הערגה העצומה שלי פשט בי רוגע ובסופו של דבר הפכתי לכרית סיכות מדופלמת. יש סיכוי שטקסט שכזה אפילו היה מזכה אותי באדומה או שתיים, ואולי בחוויה או שתיים, ורק אולי (אולי קטן) גם בהזדמנות אמיתית או שתיים...
אבל זה לא בדיוק מה שקרה. גם לא בערך.
ברגע שנשלפו כלי המשחית, נאטמתי.
חוויתי בערך כל מה שיש לעולם הזה להציע מבחינת אינסטרומנטים פיזיים – הצלפות והכאות מכל מין וסוג ומכל מכשיר שקיים, דרכו עליי, הטביעו אותי, כיבו עליי סיגריות, נרות שבת, נרות חנוכה ונרות זיכרון - אבל מול כרית המחטים, נאטמתי תמיד.
במסגרת העבודה שלי יוצא לי להגיע מידי פעם למנהטן ובעבר גם שהיתי שם תקופה מסוימת. דרך מכרים שלי, הכרתי שם את אחת מהנשים המדהימות אותן זכיתי להכיר אי פעם, בשם V. בשל המרחק הגיאוגרפי המפריד בינינו, אין ולא יכולה להיות ביננו מערכת יחסים בדסמית או אחרת. יחד עם זאת, אנו שומרים על קשר, וכשאני מגיע למנהטן אנו נפגשים בכפוף לכך כמובן, ששנינו פנויים רגשית באותה נקודת זמן. אני לא באמת מבין מה אישה כל כך יפה; כל כך מיוחדת, עמוקה וחכמה; כל כך שרוטה מחד גיסא אך באופן כל כך חיובי מאידך גיסא, מוצאת בתייר מזדמן ועלוב כמוני (כששאלתי אותה היא אמרה שהיא דווקא כן מבינה, ומייד הלבישה עליי גאג כי אני לדבריה מדבר יותר מידי), אבל אני משתדל לתחום את ההשפעה שלה עליי לאותם 2-3 מפגשים בשנה ותו לאו.
לפני כמה חודשים, הייתי שם בפעם האחרונה. את הלילה האחרון ביליתי עמה. ארבע שעות ראשונות מתוכו, הפקדתי את עצמי בשמחה לחסדיה. במשך שעתיים נוספות ישבנו לארוחת ערב נעימה (טוב, נעימה זה מושג טעון הסבר – סביב האשכים שלי היתה מעין חגורה שמעבירה זרם חשמלי, בידה הענוגה היה מפסק משוכלל ששולט בחגורה הזו, וכל אחד מאיתנו חווה סוג אחר של "נעים"; אצלה זה התבטא בצחוק משוחרר ואצלי ביללות ששיחררו את אותו צחוק משוחרר...), ואת יתרת הלילה ביליתי בכלוב שלה (כן, יש לה כלוב עם מזרן עליו ניתן לנסות ולישון) כשהיא מבקרת אותי מידי פעם במהלכו.
בשלב מסוים בערב הזה, בעודי קשור כמו שקושרים עגל להובלה, כואב מנחת זרועה ומנחת רוחה ממכשירים אחרים שזרועה השתמשה בהם, מוטל על הרצפה, ראשי בתוך קערית עם ... כל מיני נוזלים שלה ובפי גרביה מאימון הכושר האחרון (היו בתוכי עוד כמה דברים מושחלים בכל מיני מקומות, אולם הבה נחדול לרגע מתיאורים פלסטיים), היא שלפה בחיוך אייפון והראתה לי תצלומי תקריב שונים להם היה מכנה משותף אחד – ראשי התיבות של השם שלה חרוטים על כיפת הזין של בעל התמונה. היא הודיעה לי בחגיגיות שהזכות הזו, שמורה רק לאנשים אליהם היא מרגישה קרוב מאד, ובמהלך היממה האחרונה היא מרגישה שאכן התקרבנו.
אני לא אצרף כאן תמונה שלה, מסיבות ברורות. אבל אם הייתם יכולים לראות את החיוך שפשט על שפתיה ואת הברק שעמד בעיניה באותה עת, הייתם מבינים שמילים לא יכולות לתאר את זה. בעודה מדברת, היא הוציאה סקלפל בתול, מגבונים ואלכוהול, רכנה מעל הזין שלי והחלה במלאכת החיטוי, לא מנתקת את מבטה מעיניי.
התחלתי לרעוד באופן בלתי נשלט, אבל לא יכולתי לנתק את עיניי ממנה. היא חיכתה לראות אם אעצור אותה. לא עצרתי, בעוד שמפי יצאו יללות חנוקות וקצובות. היא נגעה במרכז הכיפה עם הסקלפל, לחצה מעט והשתהתה במשך חלקיק שנייה, או שעה, אלוהים יודע. מבטי לא עזב את עיניה לרגע. בסוף אותו רגע היא הרפתה, שמטה את הסקלפל, שמה את ראשי בחיקה ונשקה לי, לוחשת באוזני כי הוכחתי לה את כל מה שהיא רצתה ודי לה בכך. כעשר דקות נוספות המשכתי לרעוד לה כך, בידיים, בעודה אוחזת אותי.
למחרת בצהריים התחלתי בדרכי חזרה ארצה, חברתי הטובה יודעת שהפעם, לקח לי זמן רב יותר לחזור לשגרה (זה הזמן להתנצל בפנייך על כך שבמשך שבוע תמים שיחת הטלפון הבוקרית שלנו נפתחה באנחה עמוקה בסגנון – "V, או V... את יודעת שעוד לילה עכשיו במנהטן?").
זה לא סוד שאני תר כעת אחר מערכת יחסים בדסמית, משמעותית, וזאת לאחר זמן מה במהלכו לא מצאתי בעצמי מקום לכך. אבל עדיין, אין לי כזו בנמצא. לפני שעתיים הסתבר לי כי בעוד שבוע אני צריך לטוס למנהטן לכמה ימים. אני עומד לכתוב אימייל ל- V, לבדוק אם היא פנויה בימים האלה, ובמקביל לקוות שאולי הנסיבות בארץ יביאו אותי לבטל כל מה שאנחנו עשויים לקבוע. אני בטוח ש- V תשמח עבורי.
