הבלחי מחשבות

רוב תיאורי "המסירות" בהם אני נתקל, מפליגים בפיזיקה של השפלה, החפצה וכאב - כאשר אותם "פיזיקאים תיאורטיים" מוכנים לבצע את הניסוי המעשי עבור כל אשר תרצה בביצועו. 

עד כמה שלעיתים התיאורים הללו מעוררים, הם לא מתארים לגבי דידי מסירות. פשוט מהסיבה שאני נמשך לכל אותם מעשים, ולא פחות נמשך גם לכל אותם מחדלים, כך שה"אילוץ" הגלום בהם אינו ממש אמיתי עבורי וכפועל יוצא אינו מגלם מסירות.

בשבת האחרונה שבין חג לחג, בה אכלנו אצל צד מסוים של המשפחה את שאריות החג הקודם כדי לפנות מקום במקרר למה שתהיינה שאריות החג הבא, עלה על השולחן מגש כמעט שלם של רגל קרושה רוטטת ושקופה. אני חייב לציין שאני באמת לא בררן באוכל. אני חייב להוסיף ולציין, שהתנסיתי באכילת כמעט "כל מה שזז" (פשוטו כמשמעו, באמת - זז, זחלים, צרצרים, תולעים ועוד). אבל רגל קרושה בת 4 ימים זה באמת דוחה, באמת ובתמים משהו שלא הייתי רוצה לטעום.

בעוד המגש ה"מעניין" הזה עלה על השולחן, הבן הקטן והתחמן שלי הצליח לשים איכשהו יד על "ביצת הפתעה", וכנראה תחת הבנה שאוכל כהלכתו הוא לא יראה שם, פתח את הביצה ואכל את השוקולד כולו לפני שמישהו הספיק לעצור אותו. מלא גאווה על יצר ההישרדות המפותח של הילד, ניסיתי להתעניין בהפתעה אליה הוא התפנה לאחר אכילת השוקולד, וראיתי שיש שם 3 חלקים של מטוס צעצוע אותם הוא החל להרכיב, וזאת בסדר ההפוך - משמע זנב לפני חרטום. מלא גאווה קצת פחות על כישורי האדריכלות של הקטן, ניסיתי להסביר לו שיש סדר לדברים וחרטום קודם לזנב, אך הוא לאחר מבט מלא זלזול ותוכחה (אותו למד באופן מושלם מאחותו הגדולה) דחף בכוח את הזנב לפני החרטום וניסה להעיף את המטוס, שכמובן התרסק לו בחינניות בתוך מגש הרגל הקרושה.

הסתכלתי על היצירה שלפניי, וחשבתי כי היא מגלמת הרבה ממה שבו אני מאמין -

מסירות אמיתית היא לא משחק בתשוקות שממילא קיימות אצלך, אלא להיות מוכן לאכול מגש שלם של רגל קרושה בת ארבעה ימים, רק כי זה הרצון *שלה*.

מסירות כזו, על מנת שתהיה אמיתית, טעונה זמן אותו יש למלא בשכבות דקות של רקע. יש סדר טבעי לדברים שלעיתים אכן ניתן להחישו, אולם עדיין - חיבור של זנב לפני חרטום לעולם לא יביא לתעופה במסלול בטוח.

ומתי זה קורה? פשוט - כשזה קורה. ולשם כך תמיד צריך שניים. ומגש של רגל קרושה.

* לאחר שהיא קראה את זה, היו לה כמה השגות. אז התמזל מזלי ויצא לנו (גם) לשבת ולדבר. בעיקר על רגל קרושה, חנוך לווין, מאווים ורצונות. ואני חושב שהיא צודקת, בעוד שאני גם הסברתי וגם הבנתי. כי אחרי הכל, גם היא לא אוהבת, כך מסתבר, רגל קרושה, ובסוף - זה כל מה שחשוב.

המילים שנכתבו על ידי כאן לאורך שנים פרצו ממני לרוב כמעיין נובע, אולם מקורן לא היה בי כי אם בתחושות עמוקות שמקורן בזו שמעליי.

ולמשך תקופה לא קצרה יבש המעיין, ומעליי ריחפו גרמי שמיים ולא מתנות ארץ. 

אך את הערפל שבמערבולות נפשי פרצה במפתיע קרן שמש חמימה, חודרת לנקיקים לחים בהם פשט הטחב זה מכבר.

את ממוללת בכף ידך תחושות ומביאה לתוכי קצוות של קיצון; וכשבכל אלה נמהל הריח שלך, הרי כי לשלך הופך גם אני.

מודה לך, נרגש.

אף פעם לא ידעתי כיצד לקום עם לב חסר ודואב, להזדקף וללכת.

תמיד נלחמתי על עוד שביב של סיכוי. על אולי. על בכל זאת.

על עוד נשימה אחת של אוויר, כי כל עוד יש אוויר בעולם סביבנו ואנו יכולים לנשום - הכל יכול להסתדר.

נאחז בשברי אצבעות בסלע.

ואת לעומת זאת ידעת להיעמד, מלאת חן וקורנת,

להעביר על לחיי ליטוף אחרון

להסתובב וללכת בצעדים מדודים.

ובסופו של דבר זה גם השונה וגם הדומה בין שנינו.

שלושה ימים של טיול בצפון.

שלושה מקטעים מאתגרים של שביל ישראל.

החלטה אחת מוטעית, לחצות את הירדן.

חבלות יבשות בכל הגוף, סדק בצלע אחת ונקע קל בשורש כף היד.

המשך טיול וזריחה אחת נוספת, קסומה.

ואחרי כל אלה אני כמעט מלא. רק כמעט. פורק ציוד מהג'יפ וחושב לעצמי שאת הכמות החסרה, אוכל למלא רק לרגלי אחת יחידה ומיוחדת.

* כמה יפה, ככה אימתני. בדיוק כמוה.

גיל 18, התחלת טירונות. יום חמישי בערב. המסע הראשון.

מפקד הכיתה, ילד בן 19 שנראה לנו באותו זמן כמו אלוהים (גם הפקידה הפלוגתית נראתה לי באותו זמן כמו אלוהים, אבל מסוג שונה, וזה שייך בכלל לסיפור אחר...), מכנס אותנו (ב- ח' מדוגמת) ובארשת חשיבות מציין: "אנחנו יוצאים למסע, לא קצר, לא ארוך, יותר מק"מ אחד ופחות ממאה".

אי וודאות זה מצב נוראי.

אין לך במה להיאחז. אתה תלוי באוויר, לא מבחין בין טוב ובין רע, מרגיש את הזמן מטפטף באופן יציב, חולף לו בקצב מדוד, בעודך נקרע ומחניק צעקת תסכול. זה לא תלוי בך. שום דבר לא תלוי בך. אתה בסך הכל בובה על חוטים חסרת כל שליטה על הסיטואציה.

אי וודאות ללא כל אינפורמציה, זה מצב נוראי אף יותר, ואי וודאות ללא אינפורמציה במהלכה ניתנת לך בכל עת זכות בחירה - להישאר או לנטוש - זה המצב הכי נוראי שקיים. אתה נותר בספק, קרוע לגזרים, ללא כל ידיעה בסיסית על העתיד לבוא, ולעיתים אפילו ללא ידיעה למה אתה כלל נמצא במצבך, ולא זו בלבד אלא שאתה עוד עושה זאת מבחירה. אתה הרי יכול לקום וללכת בכל עת, אולם בוחר להישאר. אתה נשאר כי בעוזבך, אי הוודאות תהפוך לוודאות - וודאות שלא הצלחת במה שכה רצית.

אבל אי וודאות, מהווה תמיד גם הזדמנות יקרה מפז. הזדמנות ייחודית להפוך שחור ללבן, לשנות פני דברים, להוכיח קודם כל לעצמך ואחר כך גם לאחרים. אי וודאות מגלמת בתוכה גם שביב של תקווה. סוף של מבוך פתלתל בו נחבאת קרן שמש. שכן אי וודאות, אינה בגדר לאו, וכל עוד קיים סיכוי, ולו קל וקלוש, הרי שמבחינתי - אני פועל במרץ כדי לנסות ולהגשימו.

כשאני מתרכז בנשימות קצובות ומסדיר את פעימות הלב שלי, אני נזכר כי אי הוודאות הזו היא למעשה יציר שלך. ומשכך, היא מהווה סוג של ממשק בינינו, עקיף ובלתי נגיש ככל שיהיה. סוג של קו מחבר. אני משחק בגדרה במבוך שאת הצבת, ממלא את רצונך ואולי אפילו מבקר לרגע קל במחשבותייך. את מבקרת להוסיף למבוך הזה מיני קווים ומכשולים, ואני - אני ממשיך לשהות שם, במחיצתך.

הכי פשוט היה לעשות את הדבר ההגיוני, והוא לקום וללכת. או יותר נכון לנוס כל עוד נפשי בי.

אנחנו הרי לא באמת מכירים. לא באמת ניהלנו דיאלוג משותף המונה יותר ממילים בודדות. לא הבטחת לי דבר (וגם לא ביקשתי), ואפילו נשארת אדישה נוכח הדברים האישיים-פרטיים שחלקתי עמך.

אין כל היגיון בהתפתלות מולך, בהזדקקות הנבנית בי, בצורך המתיישב אצלי בקצות העצבים. למה אני צריך את זה לעזאזל? הכי פשוט זה להימלט חזרה לעולם שלי. לא רע שם בסך הכל, את יודעת. נוח.

אבל זו בדיוק הבעיה. אף פעם לא חיפשתי נוחות או פשטות. אף פעם לא ברחתי אל המוכר והידוע. תמיד רציתי למצות את האפשרויות שלי מבלי להירתע מהתמודדות, מבלי לחוס על עצמי.

אז אני נכנס בעיניים פקוחות ובלב חפץ למאורת הנחשים שלך. הקרביים שלי הולכים ומתהפכים עקב הנוכחות המנטלית שלך האופפת אותי, ואני הופך לצריך. עורג. פגיע. לא כי מישהו הכריח אותי אלא כי בחרתי בכך, ושבתי ובחרתי בכך ואני שב ועושה כן בכל אות שאני מקדש על המזבח שלך.

אני מאמין בך. וזה נכון שאין לי קרקע יציבה לבסס את האמון הזה בך, אבל אני גם מאמין בעצמי, ובסופו של דבר מכאן הכל מתחיל.

איפה עובר קו הגבול בין עלבון להשפלה? הרי להשפלה יש קונוטציה חיובית בהקשרים בהם עוסקים כאן, ולעלבון - לא תמיד. 

נעלבתי היום. נעלבתי כי חשבתי שמגיע לי משהו שונה ממה שאותו (לא) קיבלתי. נעלבתי באופן צורב כזה, שמעלה דפיקות לב וחמיצות מתוך הקיבה. ועדיין מתוך העלבון הזה פרשתי בפנייך משנה של תחנונים. לא תחנונים מתרפסים המוציאים את אופיים החוצה, אלא יותר מילים סדורות, מאורגנות יפה על צלחת, אולם טעמן ברור. ובעודי עושה כן חשתי בשפלות רוח. לא כזו שמקורה מיני-נעים, אלא בשפלות רוח אמיתית שקצת (הרבה) מעצבנת אותך. מכעיסה. אתה לא מבין מדוע אתה מגיב כלל באופן כזה, ועדיין - לא עוצר בעד עצמך. הייתי צריך לתת לפרץ מילות תוכחה לצאת מתוכי או טוב מכך, לשתוק. לשכוח. להתנתק. אבל אני לא יכול להתנתק. ולא רוצה. ובעצם כל מה שאני רוצה באמת זה להתקרב יותר ויותר גם כשאני נעלב. גם אם תבעטי בי כל פעם קצת לאחור. 

אז דעי לך, נעלבתי ממך. והושפלתי. אבל אין סיכוי בעולם שאני מוותר.

לא לחשוב.

להסיר מעצמך את הצורך הזה בלהחליט, לשקול, לשפוט.

פשוט - להיות שם. כלי. בובה על חוט. בלי לחשוב. רק לחוות את הרצון שלה.

בדיעבד אני נזכר, שבעודי מלקק בין רגליה כאילו חיי תלויים בזה, היא פסעה לרגע לחדר אחר וחזרה ממנו עם דילדו לא קטן.

את בסיסו, היא דחפה אל תוך פי. צוחקת. ואת קצהו ... ובכן, אתם יכולים לנחש.

וכך עברתי ממצב של ליקוק, למצב של תזוזות קטנות שעשו לה נעים בכל מיני חלקי גוף, ולי עשו נעים בכל חלקי הנשמה.

כך אני רוצה להיות, חשבתי לעצמי.

כך נכון לי. כך - בדיוק.

מולה.

שלמות, הינה תמיד יחסית.

היא מושלמת בעיני, על כל חסרונותיה. תמיד היתה.

וטוב לי ברגעים האלה, בהם היא נותנת גם לי מקום להיות שלם.

תודה. 

כיף שיש שבועיים חופש במיוחד בלחץ בו אני נתון לאחרונה.

לא כיף שהחופש מרחיק אותי ממך.

כיף להסתובב בכל מיני ארצות הפעם, לא בענייני עבודה (כמעט... ).

לא כיף לחוות את הצריבה הזו של החוסר ברוח המנווטת שלך. 

כיף לשבת ולאכול, לנוח קצת, לשתות קצת,להסתובב הרבה.

לא כיף לא לראות אותך כבר שבועיים.

אני מתגעגע, גבירתי.

אני: "להגיע אליך בערב או שאת מעדיפה לדחות?"

היא: "אם אני אדחה את הכל אני לא אצא מזה לעולם, אתה במצב בכלל?"

אני: "אני אחרי 2 לילות ללא שינה אבל אני אשמח לראות אותך."

היא: "אם כן זה רק לקראת תשע."

אני: "מבחינתי סבבה. אפילו לשעה וחצי-שעתיים."

היא: "מבחינתי שעתיים זה הרבה."

אני: "שעה? (:"

היא: "טוב, מקווה שלא אהיה עצבנית."

אני: "אם תרצי להרביץ לי זה בסדר כמובן (:"

היא: "אני לא אוהבת להרביץ מעצבים, זה לא ערכי בעיני."

אני: "לא חייבת להיות אלימות היום, אפשר סתם לעשות מקרמה."

היא: "תבוא בתשע. לשעה. נעשה מקרמה."

כשעליתי ב- 2100, מרוגש מפאת הזמן שחלף מאז שהתראנו לאחרונה, ביקשתי רשות לכרוע ולחבק את ברכיה.

בעודי עושה כן, שמתי לב לחבלים המונחים בנונשלנטיות על גבי המיטה.

דיברנו קצת, כשאני לרגליה. אפילו הפניתי אותה לעובדה שלפוסט האחרון שלה, יש 4 תגובות, אני ביניהן.

היא נכנסה לרגע לראות, חייכה, כתבה משהו וחזרנו לדבר.

לפתע היא שולפת את אחד החבלים, ואני מתחיל להבין כי היא מעניקה ל"מקרמה", מובנים מעשיים יותר מאשר אלה התיאורטיים שלי.

אין לי ניסיון רב בקשירות מסובכות. למזלי, התפקיד שלי הצטמצם ללא לזוז יותר מידי. דווקא הייתי לא רע בזה.

היה לי נפלא להרגיש אותה סביבי, עם מגע היד שלה והחבל המלופף ומלופף.

ואז בשנייה אחת, היא עשתה משהו ומצאתי את עצמי כפוף, ראש מוטה מטה, כשחלק מהחבל מונח עליי כמו קולר, חסר כל יכולת תזוזה.

הרגשתי שאני מתחיל לרחף באותו רגע.

בעודי כך, היא הניחה את כף רגלה סנטימטר מהפנים שלי. סנטימטר שלא יכולתי לצמצם באופן בו אני קשור.

ואז ליד כף רגלה הנפלאה, היא הניחה את הטלפון הנייד שלה, עם התגובה שהיא רשמה, כפי שמסתבר, לפני כן, לתגובה שלי בבלוג שלה.

קרא בקול רם, אמרה. קראתי: "תראה פחות מתחכם, קשור ובמרחק סנטימטר מכף הרגל שלי ובלי יכולת להגיע אליה."

יותר חזק, היא ציוותה. קראתי שוב ושוב למצוותה את השורה בקול גדול, כשכף הרגל שלה כל כך קרובה אליי.

את עשר הדקות הבאות ביליתי בלהתחנן ולהסביר שלמדתי לקח.

היא נעתרה, בטובה, וגם זה קיבל ביטוי בהמשך התגובות ההדדיות בינינו בבלוג שלה.

"שכח את מה שהכאיב לך בעבר, אולם אל תשכח לעולם את מה שזה לימד אותך."

תודה על שלימדת אותי שיעור בשפלות רוח. ובמקרמה.