רוב תיאורי "המסירות" בהם אני נתקל, מפליגים בפיזיקה של השפלה, החפצה וכאב - כאשר אותם "פיזיקאים תיאורטיים" מוכנים לבצע את הניסוי המעשי עבור כל אשר תרצה בביצועו.
עד כמה שלעיתים התיאורים הללו מעוררים, הם לא מתארים לגבי דידי מסירות. פשוט מהסיבה שאני נמשך לכל אותם מעשים, ולא פחות נמשך גם לכל אותם מחדלים, כך שה"אילוץ" הגלום בהם אינו ממש אמיתי עבורי וכפועל יוצא אינו מגלם מסירות.
בשבת האחרונה שבין חג לחג, בה אכלנו אצל צד מסוים של המשפחה את שאריות החג הקודם כדי לפנות מקום במקרר למה שתהיינה שאריות החג הבא, עלה על השולחן מגש כמעט שלם של רגל קרושה רוטטת ושקופה. אני חייב לציין שאני באמת לא בררן באוכל. אני חייב להוסיף ולציין, שהתנסיתי באכילת כמעט "כל מה שזז" (פשוטו כמשמעו, באמת - זז, זחלים, צרצרים, תולעים ועוד). אבל רגל קרושה בת 4 ימים זה באמת דוחה, באמת ובתמים משהו שלא הייתי רוצה לטעום.
בעוד המגש ה"מעניין" הזה עלה על השולחן, הבן הקטן והתחמן שלי הצליח לשים איכשהו יד על "ביצת הפתעה", וכנראה תחת הבנה שאוכל כהלכתו הוא לא יראה שם, פתח את הביצה ואכל את השוקולד כולו לפני שמישהו הספיק לעצור אותו. מלא גאווה על יצר ההישרדות המפותח של הילד, ניסיתי להתעניין בהפתעה אליה הוא התפנה לאחר אכילת השוקולד, וראיתי שיש שם 3 חלקים של מטוס צעצוע אותם הוא החל להרכיב, וזאת בסדר ההפוך - משמע זנב לפני חרטום. מלא גאווה קצת פחות על כישורי האדריכלות של הקטן, ניסיתי להסביר לו שיש סדר לדברים וחרטום קודם לזנב, אך הוא לאחר מבט מלא זלזול ותוכחה (אותו למד באופן מושלם מאחותו הגדולה) דחף בכוח את הזנב לפני החרטום וניסה להעיף את המטוס, שכמובן התרסק לו בחינניות בתוך מגש הרגל הקרושה.
הסתכלתי על היצירה שלפניי, וחשבתי כי היא מגלמת הרבה ממה שבו אני מאמין -
מסירות אמיתית היא לא משחק בתשוקות שממילא קיימות אצלך, אלא להיות מוכן לאכול מגש שלם של רגל קרושה בת ארבעה ימים, רק כי זה הרצון *שלה*.
מסירות כזו, על מנת שתהיה אמיתית, טעונה זמן אותו יש למלא בשכבות דקות של רקע. יש סדר טבעי לדברים שלעיתים אכן ניתן להחישו, אולם עדיין - חיבור של זנב לפני חרטום לעולם לא יביא לתעופה במסלול בטוח.
ומתי זה קורה? פשוט - כשזה קורה. ולשם כך תמיד צריך שניים. ומגש של רגל קרושה.
* לאחר שהיא קראה את זה, היו לה כמה השגות. אז התמזל מזלי ויצא לנו (גם) לשבת ולדבר. בעיקר על רגל קרושה, חנוך לווין, מאווים ורצונות. ואני חושב שהיא צודקת, בעוד שאני גם הסברתי וגם הבנתי. כי אחרי הכל, גם היא לא אוהבת, כך מסתבר, רגל קרושה, ובסוף - זה כל מה שחשוב.