הבלחי מחשבות

אני: "להגיע אליך בערב או שאת מעדיפה לדחות?"

היא: "אם אני אדחה את הכל אני לא אצא מזה לעולם, אתה במצב בכלל?"

אני: "אני אחרי 2 לילות ללא שינה אבל אני אשמח לראות אותך."

היא: "אם כן זה רק לקראת תשע."

אני: "מבחינתי סבבה. אפילו לשעה וחצי-שעתיים."

היא: "מבחינתי שעתיים זה הרבה."

אני: "שעה? (:"

היא: "טוב, מקווה שלא אהיה עצבנית."

אני: "אם תרצי להרביץ לי זה בסדר כמובן (:"

היא: "אני לא אוהבת להרביץ מעצבים, זה לא ערכי בעיני."

אני: "לא חייבת להיות אלימות היום, אפשר סתם לעשות מקרמה."

היא: "תבוא בתשע. לשעה. נעשה מקרמה."

כשעליתי ב- 2100, מרוגש מפאת הזמן שחלף מאז שהתראנו לאחרונה, ביקשתי רשות לכרוע ולחבק את ברכיה.

בעודי עושה כן, שמתי לב לחבלים המונחים בנונשלנטיות על גבי המיטה.

דיברנו קצת, כשאני לרגליה. אפילו הפניתי אותה לעובדה שלפוסט האחרון שלה, יש 4 תגובות, אני ביניהן.

היא נכנסה לרגע לראות, חייכה, כתבה משהו וחזרנו לדבר.

לפתע היא שולפת את אחד החבלים, ואני מתחיל להבין כי היא מעניקה ל"מקרמה", מובנים מעשיים יותר מאשר אלה התיאורטיים שלי.

אין לי ניסיון רב בקשירות מסובכות. למזלי, התפקיד שלי הצטמצם ללא לזוז יותר מידי. דווקא הייתי לא רע בזה.

היה לי נפלא להרגיש אותה סביבי, עם מגע היד שלה והחבל המלופף ומלופף.

ואז בשנייה אחת, היא עשתה משהו ומצאתי את עצמי כפוף, ראש מוטה מטה, כשחלק מהחבל מונח עליי כמו קולר, חסר כל יכולת תזוזה.

הרגשתי שאני מתחיל לרחף באותו רגע.

בעודי כך, היא הניחה את כף רגלה סנטימטר מהפנים שלי. סנטימטר שלא יכולתי לצמצם באופן בו אני קשור.

ואז ליד כף רגלה הנפלאה, היא הניחה את הטלפון הנייד שלה, עם התגובה שהיא רשמה, כפי שמסתבר, לפני כן, לתגובה שלי בבלוג שלה.

קרא בקול רם, אמרה. קראתי: "תראה פחות מתחכם, קשור ובמרחק סנטימטר מכף הרגל שלי ובלי יכולת להגיע אליה."

יותר חזק, היא ציוותה. קראתי שוב ושוב למצוותה את השורה בקול גדול, כשכף הרגל שלה כל כך קרובה אליי.

את עשר הדקות הבאות ביליתי בלהתחנן ולהסביר שלמדתי לקח.

היא נעתרה, בטובה, וגם זה קיבל ביטוי בהמשך התגובות ההדדיות בינינו בבלוג שלה.

"שכח את מה שהכאיב לך בעבר, אולם אל תשכח לעולם את מה שזה לימד אותך."

תודה על שלימדת אותי שיעור בשפלות רוח. ובמקרמה.