הבלחי מחשבות

איפה עובר קו הגבול בין עלבון להשפלה? הרי להשפלה יש קונוטציה חיובית בהקשרים בהם עוסקים כאן, ולעלבון - לא תמיד. 

נעלבתי היום. נעלבתי כי חשבתי שמגיע לי משהו שונה ממה שאותו (לא) קיבלתי. נעלבתי באופן צורב כזה, שמעלה דפיקות לב וחמיצות מתוך הקיבה. ועדיין מתוך העלבון הזה פרשתי בפנייך משנה של תחנונים. לא תחנונים מתרפסים המוציאים את אופיים החוצה, אלא יותר מילים סדורות, מאורגנות יפה על צלחת, אולם טעמן ברור. ובעודי עושה כן חשתי בשפלות רוח. לא כזו שמקורה מיני-נעים, אלא בשפלות רוח אמיתית שקצת (הרבה) מעצבנת אותך. מכעיסה. אתה לא מבין מדוע אתה מגיב כלל באופן כזה, ועדיין - לא עוצר בעד עצמך. הייתי צריך לתת לפרץ מילות תוכחה לצאת מתוכי או טוב מכך, לשתוק. לשכוח. להתנתק. אבל אני לא יכול להתנתק. ולא רוצה. ובעצם כל מה שאני רוצה באמת זה להתקרב יותר ויותר גם כשאני נעלב. גם אם תבעטי בי כל פעם קצת לאחור. 

אז דעי לך, נעלבתי ממך. והושפלתי. אבל אין סיכוי בעולם שאני מוותר.