הכי פשוט היה לעשות את הדבר ההגיוני, והוא לקום וללכת. או יותר נכון לנוס כל עוד נפשי בי.
אנחנו הרי לא באמת מכירים. לא באמת ניהלנו דיאלוג משותף המונה יותר ממילים בודדות. לא הבטחת לי דבר (וגם לא ביקשתי), ואפילו נשארת אדישה נוכח הדברים האישיים-פרטיים שחלקתי עמך.
אין כל היגיון בהתפתלות מולך, בהזדקקות הנבנית בי, בצורך המתיישב אצלי בקצות העצבים. למה אני צריך את זה לעזאזל? הכי פשוט זה להימלט חזרה לעולם שלי. לא רע שם בסך הכל, את יודעת. נוח.
אבל זו בדיוק הבעיה. אף פעם לא חיפשתי נוחות או פשטות. אף פעם לא ברחתי אל המוכר והידוע. תמיד רציתי למצות את האפשרויות שלי מבלי להירתע מהתמודדות, מבלי לחוס על עצמי.
אז אני נכנס בעיניים פקוחות ובלב חפץ למאורת הנחשים שלך. הקרביים שלי הולכים ומתהפכים עקב הנוכחות המנטלית שלך האופפת אותי, ואני הופך לצריך. עורג. פגיע. לא כי מישהו הכריח אותי אלא כי בחרתי בכך, ושבתי ובחרתי בכך ואני שב ועושה כן בכל אות שאני מקדש על המזבח שלך.
אני מאמין בך. וזה נכון שאין לי קרקע יציבה לבסס את האמון הזה בך, אבל אני גם מאמין בעצמי, ובסופו של דבר מכאן הכל מתחיל.
