גיל 18, התחלת טירונות. יום חמישי בערב. המסע הראשון.
מפקד הכיתה, ילד בן 19 שנראה לנו באותו זמן כמו אלוהים (גם הפקידה הפלוגתית נראתה לי באותו זמן כמו אלוהים, אבל מסוג שונה, וזה שייך בכלל לסיפור אחר...), מכנס אותנו (ב- ח' מדוגמת) ובארשת חשיבות מציין: "אנחנו יוצאים למסע, לא קצר, לא ארוך, יותר מק"מ אחד ופחות ממאה".
אי וודאות זה מצב נוראי.
אין לך במה להיאחז. אתה תלוי באוויר, לא מבחין בין טוב ובין רע, מרגיש את הזמן מטפטף באופן יציב, חולף לו בקצב מדוד, בעודך נקרע ומחניק צעקת תסכול. זה לא תלוי בך. שום דבר לא תלוי בך. אתה בסך הכל בובה על חוטים חסרת כל שליטה על הסיטואציה.
אי וודאות ללא כל אינפורמציה, זה מצב נוראי אף יותר, ואי וודאות ללא אינפורמציה במהלכה ניתנת לך בכל עת זכות בחירה - להישאר או לנטוש - זה המצב הכי נוראי שקיים. אתה נותר בספק, קרוע לגזרים, ללא כל ידיעה בסיסית על העתיד לבוא, ולעיתים אפילו ללא ידיעה למה אתה כלל נמצא במצבך, ולא זו בלבד אלא שאתה עוד עושה זאת מבחירה. אתה הרי יכול לקום וללכת בכל עת, אולם בוחר להישאר. אתה נשאר כי בעוזבך, אי הוודאות תהפוך לוודאות - וודאות שלא הצלחת במה שכה רצית.
אבל אי וודאות, מהווה תמיד גם הזדמנות יקרה מפז. הזדמנות ייחודית להפוך שחור ללבן, לשנות פני דברים, להוכיח קודם כל לעצמך ואחר כך גם לאחרים. אי וודאות מגלמת בתוכה גם שביב של תקווה. סוף של מבוך פתלתל בו נחבאת קרן שמש. שכן אי וודאות, אינה בגדר לאו, וכל עוד קיים סיכוי, ולו קל וקלוש, הרי שמבחינתי - אני פועל במרץ כדי לנסות ולהגשימו.
כשאני מתרכז בנשימות קצובות ומסדיר את פעימות הלב שלי, אני נזכר כי אי הוודאות הזו היא למעשה יציר שלך. ומשכך, היא מהווה סוג של ממשק בינינו, עקיף ובלתי נגיש ככל שיהיה. סוג של קו מחבר. אני משחק בגדרה במבוך שאת הצבת, ממלא את רצונך ואולי אפילו מבקר לרגע קל במחשבותייך. את מבקרת להוסיף למבוך הזה מיני קווים ומכשולים, ואני - אני ממשיך לשהות שם, במחיצתך.