אני יושב בשבוע שעבר עם אורחים מחו״ל שהגיעו לכאן מארה״ב, בענייני עבודה. כן, כמעט וחזרנו לשגרה למשך שבועיים בדיוק. יושבים כמה שעות, מנהלים מו״מ קשוח. הם אנשים קשים, ישירים, לא פשוטים ואני למען האמת די מחבב אותם.
באיזה שהוא שלב, הם שואלים אותי מה אפשר לעשות כאן בסוף השבוע מאחר והם צפויים להישאר פה גם במהלך חלק מהשבוע הבא. באופן טבעי, אני ממליץ להם על מסעדות טובות ואפילו על הצגה או שתיים. אבל הם לא נראים מרוצים.
מה אתם אוהבים לעשות? אני שואל אותם, כשאני רואה שמאמצי החברותא שלי לא נושאים פרי.
I like to get spanked every now and then actually, אחד מהם משיב לי, כאילו - בצחוק. ואני כמובן קולט מהר, ומיד כאילו בצחוק בחזרה שולח לו את האתר של הדאנג׳ן. מחר בבוקר אנו אמורים להתראות, מעניין אם הוא יספר לי איך היה.
ככל שהם יבקשו המלצה נוספת, אפנה אותם לתערוכה של דוד גינתון במוזיאון תל אביב. נראה לי שהתמונה הזו ועוד כמה נוספות מאלה המוצגות שם, עשויות למצוא חן בעיניהם -
ומשפט אחד נוסף - זמן רב לא כתבתי פה. לפרקים רציתי, אבל פשוט לא הצלחתי. אני כותב פה, לרוב - כשמתחוללת בי סערה, וכשגלי הוויתי שקטים, המילים לא מפעפעות מתוכי. אני מניח שזו תקופה, גם אם ארוכה מעט, ואין בה רע, ההפך אפילו. אני מאוזן, מסופק בסך הכל, ולא חסר. וכשאני נשאל לשלומי, אני עונה - טוב, טוב מאד אפילו. ומתכוון לכך.
