חוזר הביתה, תכף נכנס לאוויר המוכר, מלא ריחות של קרבה וחום.
אלה ימים טעונים, גם לפיל זקן כמוני.
כולם הגיעו באותו יום שבת בצהריים, כולם. ללא יוצא מן הכלל. אפילו שחתמנו על אותו מכתב מספר שבועות לפני כן, ואפילו שכבר לא היינו מחויבים להגיע. ומאז, מערבולת שלמה ובליל של תחושות. וארבעה פצועים בצוות, אחד קשה ושניים בינוני. ונחישות. מוחלטת. כזו שיכולה להיות רק שנלחמים על הבית, עבור הילדים שלנו.
ב- 48 שעות הקרובות אני יכול לחזור להיות גם דברים אחרים, כמו אבא, חבר לחיים, מנהל (העבודה כל כך מוזנחת…). אלה זמנים שיחרטו בספרי ההסטוריה, ילדינו ונכדנו ישננו אותם ואנחנו נשב ונספר להם זכרונות של רגעים המתהווים אצלנו בימים אלה.
הריח של הדם לא יורד ממני כבר ימים ארוכים. לא משנה כמה אני מתקלח, ומחליף בגדים. אני יודע, שגם כשהמלחמה תסתיים ייקח זמן עד שהשגרה תחזור לנפש שלנו. אבל אנחנו ננצח. ונחזיר את כולם הביתה.
אני חוזר להיות בן אדם לשעות הקרובות. וגם לחשוב על מקום של כבוד לרגלייך.
תזדקפו. כולכם. יש לנו על מה להתגאות.
(לא ממש קשור לפה ומניח שיימחק)
