הבלחי מחשבות

סבא שלי עליו השלום, היה איש נמוך קומה עם חיוך כן ומבט עמוק וחודר. אומרים שהיו לנו תווי פנים דומים, ולבטח היו לנו עיניים ירוקות-כחולות זהות. עד היום, אני מביט במראה ורואה את העיניים של סבא ונזכר בו. לסבא היו חיים שגרתיים, די משעממים אפילו. בערך. כמעט… הוא נולד למשפחה יהודית - חרדית דלת אמצעים בחבל ארץ קשוח ועני בארץ שנקראה בזמנו ״צ׳כוסלובקיה״. מפה לשם, בגיל 10 שלושה ילדים נוצרים תקפו אותו ברחוב כשהם קוראים לו ״יהודי מסריח״ וזורקים לו את הכיפה, וסבא, מה לעשות, היה איש עיקש כבר בגיל 10 והתגרה הזו נגמרה כשהוא חבול וחבוט ואחד מבין שלושת הילדים התוקפים הופך לנכה לשארית חייו כמזכרת על תקיפת ילד יהודי. כתוצאה מהאירוע וכל מה שקרה בגדרו, סבא שלי בגיל 10 עזב את הבית, חי ברחוב, חזר בשאלה ועוד כהנה וכהנה, ועלה לארץ באחת מהעליות לפני מלחמת העולם השנייה חדור אמונה ומטרה למצוא לעצמו בית, כיהודי חילוני עם זיקה חזקה לאדמה הזו ולשורשיו בה. הוא בנה פה את עצמו במו ידיו, הכיר את סבתא שלי והקים משפחה לתפארת (אני חלק ״מהתפארת״…), לא לפני שהוא שירת בהגנה במסגרת הפלמ״ח, נפצע במהלך השירות אך לא הפסיק לשרת, ועם קום המדינה נלחם כמובן במלחמת השחרור ושוב נפצע קשה ואיבד את עינו הימנית. הוא לא ממש דיבר על זה ולא עשה מזה ״עניין גדול״, אבל מחברים שלו שמעתי סיפורים מסמרי שיער על מה שקרה שם ועל מה שהוא עבר. כששאלתי אותו, הוא תמיד היה מסתכל עליי במבט העמוק שלו ואומר לי ״אינגעלע שלי, זה לא באמת חשוב. מה שחשוב זה שאני פה, ואתה פה, ויש לנו מדינה וצריכים לשמור עליה.״

כנכד הבכור, ביליתי די הרבה זמן עם סבא. הוא לא הסתדר עם כולם. אבל איתי, הוא הסתדר וכיבדנו אחד את השני מאד. אני זוכר שיום אחד כשהייתי בן פחות מ- 10 הלכנו יחד ביפו, וראינו כמה ערבים שיכורים מתנהלים בקולניות כמו ששיכורים חסרי רסן מתנהלים, ואני שאלתי אותו אם הוא רוצה לעבור לצד השני של הכביש, ואז הוא הזדקף ולרגע נראה עצום מימדים, הביט בי בעינו האחת במבט מחושל מפלדה ואמר לי בשקט חד: ״אינגעלע, אנחנו לא עוברים לצד השני של הכביש במדינה שלנו״, ואני אחזתי בידו והרגשתי הכי בטוח בעולם. והוא היה מגיע לשמור עליי כשהייתי חולה, יושב לצד מיטתי ומספר לי סיפורים בעל פה ולא מתוך ספר, כשמכולם נוטפת אהבת הארץ וגאווה לאומית אין קץ כמו טיפות דבש מתוק הניגרות ישר לתוך הפה הצמא שלי, כשלרוב הוא היה מסיים סיפור ואומר לי: ״אתה רואה, אינגעלע, בסוף הדברים פשוטים. אתה צריך לדעת מה צריך לעשות. ואם אתה יודע, אז נשאר רק לעשות את זה.״, ואז הוא היה הולך לאכול רגל קרושה שאמא שלי הכינה לו במיוחד ואני מזדעזע עד היום מהמחשבה על הדבר הרוטט הזה. אני גם זוכר, איך הוא בנה איתי בסבלנות רהיטים חדשים מעץ לחדר, מלמד אותי מלאכת כפיים מדויקת, ובכל פעם כשהייתי קרוב להתייאש הוא היה נוטל את העץ והכלים מידי, מסדר את הבלגן שעשיתי, ואומר לי: ״אינגעלע, גם אם אתה לא מצליח בהתחלה, תמשיך לנסות, ואם תתמיד בסוף תצליח״. ואני זוכר אותו מגיע לתחרויות הראשונות שלי באומנויות לחימה, ולטקסי חגורה, ושם הוא דווקא לא דיבר יותר מידי אלא הניח עליי יד כבדה ושתק איתי ביחד. וראינו יחד סרטים, ואכלנו גלידה אמריקאית ברחוב דיזנגוף בפסאז׳ עם אננס משומר ואגוזים והמון קצפת, ואפילו הלכנו מידי פעם בשבת לבית הכנסת כשהוא אומר בסבלנות שהיתה שמורה רק לי: ״אינגעלע, אתה לא צריך להאמין באלוהים אבל אתה צריך להכיר את השורשים שלך.״

כמה ימים לפני הגיבוש, סבא אושפז ועבר טיפול שגרתי. עוד הספקתי לראות אותו לפני הגיבוש בבית החולים, הוא היה מתון כהרגלו אבל הגאווה היתה בולטת מעינו היחידה כשהוא הביט בי באותו מבט מחושל מפלדה, ואמר: ״בהצלחה, אינגעלע. אתה לא מתחיל דרך. אתה ממשיך דרך. דרך שאני ואבות אבותיי הלכנו בה. ׳חזק ואמץ, אל תערוץ ואל תחת כי עמך ה׳ אלוהיך בכל אשר תלך׳ (יהושע א׳, ט׳). אני גאה בך, אינגלע״ הוא הוסיף. וכך יצאתי לגיבוש. כששבתי ממנו בהצלחה, סבא היה מחובר להמון צינורות, מונשם וברגעיו האחרונים. בימים הקצרים שחלפו, הוא נדבק בזיהום מאיזה חיידק לא ידוע ומצבו הדרדר משמעותית. הוא היה מידי פעם בהכרה חלקית וסירב בתוקף שנכדיו ייכנסו לחדר בו הוא היה מאושפז ויראו אותו במצבו. אבל אותי זה לא עניין. אבא שלי ואחיו ניסו למנוע ממני  להיכנס, לאחר כבוד בשתי אצבעות קיפלתי את שניהם לצד, נכנסתי ובקול בוטח אמרתי לו - ״סבא, באתי להיפרד.״ מבעד לערפל התרופות ראיתי אותו מביט בי במבט שלו. ״עברתי את הגיבוש, סבא. ואני מתכוון לפסוע בשביל אותו התוות עבורי. תודה, סבא. ועכשיו נוח בשלום. נשוב ונתראה כשיגיע זמן ומועד.״

שעות ספורות לאחר מכן סבא נפטר. אבל הדרך בה חונכתי והערכים שבנתיבם הוא הוליך אותי, נותרו חיים בי ובדורות של אנשים שחונכו לאחר מכן על ידי, בצבא ובמקומות אחרים. ודווקא מסיבה זו, כשאני נתקל בכל מיני מקומות וגם פה, בכלוב, בבריות חסרות ערכים, ׳ראשות כרוב׳ של ממש, אשר אף מקלסות ומגדפות ובועטות בכל ערך בסיסי שבזכותו אנחנו יכולים לחיות פה, אני לא מתעצבן. אני פשוט מתעלם. מתעלם, וממשיך בדרך היחידה האפשרית מבחינתי ומבחינת כל כך הרבה אנשים ששותפים למערכת הערכים שעל ברכיה חונכתי. ובאוזניי מהדהד קולו של סבא: ״אינגעלע, תזכור ש- ׳מי שיש לו למה לחיות, יוכל לשאת כמעט כל איך׳.״ כן, סבא ידע לצטט גם את ניטשה, כפי שידע גם להתעלם מאותן הסחות דעת לא חשובות ומאותם ׳ראשי כרוב׳. ואני? אני משתדל ללכת בדרכו של סבא.