הבלחי מחשבות

בגיל ארבע, סבא שלו נתן לו מתנת יומולדת מיוחדת. קופסת קסמים, אליה בכל פעם שהוא הרגיש צורך הוא יכול היה לצעוק את מה שהיה מעיק עליו, והמועקה היתה נותרת בקופסה ומהדהדת בתוכה, והוא היה משתחרר במעט מהמשא הזה שסחב עמו. סבא שלו הזהיר אותו לא אחת לעשות בקופסא שימוש מדוד, אולם הוא היה בשלו ועם השנים הסב החזיר נשמתו לבורא ובקופסה הצטברו הדים של חברויות שלא צלחו, של אהבות שהסתיימו, של כישלונות, של שברון לב, של כעסים, כמו גם הדים של הצלחה, של ריגושים, של תקוות ורצונות. ואלה הלכו והצטברו בקופסת הפלא במשך השנים, מהדהדים ביחד סיפור חיים. הוא שמר על הקופסא מכל משמר לעצמו. היא הכילה את סודותיו הכמוסים ביותר. את התקוות הכי גולמיות שלו, את האכזבות ומפח הנפש שאיש לא הכיר. הדהדו בה כמיהה, ערגה, ובושה וייצר, יחד עם סטיות, רצונות, קנאה ושנאה ואהבה, שנמהלו בהד של שנים באופן גולמי ולא מסונן. הוא החביא את הקופסא הזו מתחת למיטה, ולפעמים לפני השינה היה מצמיד אליה את האוזן ושומע את הדי העבר מתדפקים בה. יום אחד הוא הכיר אותה. הוא לא תכנן את זה, וכמו רוב הדברים הטובים בחיים זה לא משהו שהוא בכלל צפה. היא לא היתה כמו אחרות. אבל מידי ערב הוא היה מצמיד את אוזנו לקופסא, וההדים מתוכה היו לוחשים לו מילים של ריסון ושל זהירות, והוא היה קם בבוקר מרוחק יותר. עד שיום אחד הוא החליט לעשות מעשה, והגיע אליה במפתיע וביקש ממנה להיכנס לרכב ולנסוע עמו למדבר, ושם הוא אחז בידה, נשם עמוק, ופתח את הקופסה וממנה השתחררו הדים של שנים, משמיעים בת קול חטופה בעודם נעלמים בין זרמי אוויר קלילים ומשאירים אותו נקי ממשקעים ומהדי העבר. הוא חיבק אותה חיבוק טהור, נושם לראשונה מזה זמן באין מפריע. לרגע אחד הוא יכול היה להישבע, כי מבעד לכוכבים הוא ראה את הפנים של סבא שלו מחייכים אליו. עכשיו, אפשר באמת להתחיל.