אני עוצם את עיניי, עומד מולך במדבר. מעלינו שמש קורנת.
חול סובב אותנו, נישא ברוח הלוהטת.
אני עומד עירום לפנייך, קולר על צווארי המורכן. שמך מתנוסס עליו באותיות זהב.
את לבושה בגלימה מדברית לבנה מתנופפת ברוח, שוליה נושקים לחול הזהוב המלחך את כפות רגלייך היחפות.
שקט סביב. את כל כך יפה.
את מביטה בי במבט חודר, בוחנת את נפשי הגלויה מולך, חוקרת את מחשבותיי הכמוסות ועושה בהן כשלך.
כבר מזמן הבנתי שכל פינה בי גלויה בפנייך וכי נפשי ערומה מולך בדיוק כמו גופי.
את מתקרבת אליי. באופן כה טבעי, אני יורד על ברכיי מולך, מצמיד לחיי לכפות רגליך.
אני מביט מזווית זו בעינייך. נוכחתי לדעת זה מכבר, כי עינייך מהפנטות אותי. אני מוצא את עצמי חסר כל יכולת לשבור את המבט החודר הזה, המציף בי ערב רב של רגשות.
רק שנינו כאן. שנינו וכל החול הזה הצורב בבשרי.
תזוזה בלתי מורגשת כמעט של ראשך, ואני נעמד - נצמד לסלע הקרוב.
"חכה כאן עד שאני חוזרת", את אומרת. "אל תעז לזוז".
אני ממתין. צמוד לסלע. לא זז אפילו ס"מ אחד.
זמן ארוך חולף לו ואת עדיין אינך. אני ממתין. לא זז. גרוני ניחר מצמא והחול ממלא את כולי. רגליי בקושי נושאות אותי אולם אני ממתין ללא תזוזה.
לילה בא. קרינת השמש הופכת לקור עז החודר לעצמות. חושיי מעורפלים אולם מילותייך האחרונות מהדהדות בראשי – "אל תעז לזוז".
רגליי רועדות מעייפות. קור, רעב וצמא - אולם איני זז. אני עוצם את עיני וחושב רק עלייך. על זו לה שייכים ליבי ונפשי, אותם היא חופנת בידה ועושה בהם כבשלה. חושב – ולא זז.
עולה השחר וקרני השמש מרצדות שוב. כמעט מעדתי. המעידה הזו עוררה אותי לפתע ואני מרגיש תחושת אשמה נוראית. כמעט והפרתי את הוראתך. אני ממש מתבייש כעת והבושה גורמת לדעתי לחזור מעט לצלילותה.
שוב הגיעה שעת צהריים. גופי כבר לא כואב, אלא חסר תחושה. איני חושב עוד על שום דבר אחר פרט לרצון שלא לאכזב אותך. לא מרגיש את הצמא, את הרעב ואת העייפות, ורק מקווה בליבי שאוכל להחזיק מעמד ולא להתמוטט.
כעבור שעה נוספת רגליי החלו לקרוס. ניסיתי בגרון ניחר לזעוק זעקת ייאוש אולם לא עלה בידי להוציא מהפה בת קול כלשהי.
בדרכי ארצה, בהכרה חלקית, חלפה במוחי רק מחשבה אחת - כשלתי. אכזבתי.
ואז – בדרך למטה, שנייה אחת לפני שגופי התרסק על פני החול הרותח, ידיים חזקות תפסו אותי ובלמו את הנפילה. היו אלה ידייך.
השענת אותי על ברכייך. ליטפת את ראשי בעדינות בעודי מביט בך בכמיהה ומנסה ללחוש ולומר לך שאני מצטער כי אכזבתי אותך, שזזתי ממקומי, מנסה ולא מצליח להוציא הגה מפי הסדוק.
"שקט עכשיו״, לחשת לי. "אני יודעת. עצום עיניים ונוח עכשיו. אתה איתי, שלי".
חיבקתי אותך, עוצם עיניים בעודך מגירה לפי אט אט מים חיים.
טוב היה לנו כך יחד, תחת השמש הקורנת.
* הטקסט הזה נכתב במקור באנגלית לפני כ- 15 שנים ועבר לצורך הפרסום פה התאמות קלות, הוא מבוסס על מקרה אמיתי (שלא התרחש בארץ). אני קורא אותו כעת ולא בטוח שהאדם שאני היום, הוא האדם שהייתי אז. ויש בכך היגיון כמובן, אנחנו מתפתחים. לאן בדיוק? ימים יגידו. לי יש סבלנות, ומסתבר שלא רק לי.