נוסע בשבת בבוקר לכיוון מודיעין, עוצר ליד ״צומת הולץ״ ונזכר לרגע באותה פעם בה עמדנו שם יחד. אני הייתי חייל צעיר בטירונות יחידה, היא היתה תלמידת י״ב צעירה ממני בכשנה. היתה בינינו אהבה כמו שיכולה להיות רק בגיל הזה. בוסרית, תמימה ועצומה. חזרתי הביתה ל- 24 שעות לאזכרה ונסעתי בתחב״צ בחזרה לבסיס, והיא ליוותה אותי עד לאוטובוס, מבריזה מבית הספר, לא מוכנה לפספס שנייה בחברתי. כשהגיע האוטובוס היא חיבקה אותי חזק, לא מוכנה לעזוב, ואני זוכר עד היום בגעגוע את הריח שלה, את המסירות המוחלטת שלנו זו לזה, ואת הכאב המתוק של האהבה שלנו.
***
בשבת בצהריים ישבתי עם חברים בנווה צדק, ליד המסעדה בה אכלתי איתה ארוחת ערב לפני כ- 15 שנים. היא היתה ״השולטת שלי״, אבל המונח הזה חוטא כל כך למערכת היחסים המורכבת שהיתה בינינו. הייתי שלה במובן הזה שהלב שלי שכן אצלה. ומנגד, היא היתה שלי לא פחות והלב שלה נצמד לשלי. ישבנו שם יחד, במעין בועה של קסם, ואני זוכר עד היום בגעגוע באופן מדויק מה אכלנו ומה שתינו, ואיך הרגישו השפתיים שלה כשהיא רכנה לכיווני מעבר לשולחן ותבעה אותי לעצמה, ואיך הרגיש להרים את המזלג ״שבטעות״ היא שמטה ארצה, ואיך יצאנו החוצה אל עבר הרכב שלי נרטבים בגשם, צוחקים, בעודי מנסה באופן גמלוני משהו לכסות עליה כדי שלא תירטב כשהיא מוותרת, מצמידה אותי לקיר, ונותנת לידיים שלה לשוטט על הגוף שלי ולהותיר בו את הסימנים שלה כשבראש שלי מערבולת אחת גדולה.
***
בשבת אחה״צ פסעתי על החוף בחלק הצפוני של העיר, בדיוק היכן שלפני כ- 7 שנים שכבנו שנינו על שמיכה, בקבוק יין לצידנו וכל כולי מלא בריח המלח של הים ובריח שלה. זה היה מורכב, היא היתה גם שולטת וגם נשלטת ואני הייתי כל כולי שלה, התפלשתי בעפר רגליה, אבל היא היתה שלי לא פחות ונצמדה אליי בגוף החזק שלה כמי שצריכה את הנוכחות שלי כדי לנשום, ולא היו שם הגדרות מדויקות אבל היו שם צורך, וערגה, וכמיהה והשתוקקות, ולרגע אחד כשעברתי שם יכולתי להריח את התמהיל המדויק הזה של ים, מלח והמהות שלה ולהתגעגע.
***
בשבת בערב עברתי בפארק הירקון, בדיוק מול המקום בו לפני כ- 4 שנים ערכנו פיקניק ספונטאני, היא ישבה שעונה על עץ ואני שכבתי כשפניי טמונות בכפות רגליה. איתה מארג הכוחות היה מאד ברור וחד משמעי. נצמדתי אליה, נושם אותה, בעודה מסמנת את הגב שלי עם ענף שקטפה באגביות בסימני האהבה שלה, ולא דיברנו המון באותו ערב אבל כשהיא חיבקה אותי בסופו לשלום, היא נצמדה אליי במשך שניה אחת נוספת (וזה היה עבורה המון), לוחשת באוזניי שהיא תתגעגע אליי ומנשקת בעדינות לשפתיי. עברתי באותה נקודה ויכולתי בערגה לחוש ממש במגע שלה.
***
בשבת בלילה מאוחר יחסית רצתי ועברתי ביפו, ובהחלטה של רגע סטיתי מעט מהמסלול הרגיל שלי וחלפתי על פני אותה נקודה בה לפני כ- 8 חודשים עמדנו מתחת לפנס רחוב והתנשקנו בלהט ברגע שאין לו התחלה ואין לו סוף, ולא היו בו מילים אבל דיברנו בו מהלב, ובגלל שזו צלקת שהחלימה כבר אבל עדיין רגישה למגע הרגשתי תמהיל של תחושות וגם געגוע והגברתי את המוזיקה באוזניות, שמרתי על קצב כשאני מחייך, רץ וחולף על פני אותו פנס רחוב מוכר.
***
זאת שמכירה אותי כנראה יותר מכולם, חיבקה אותי בתחילת אוגוסט בבית שלה מעבר לים, הביטה בי במבט ששמור רק לה ולי ואמרה לי: ״אתה יודע ז׳, מצד אחד אתה אדם דומיננטי, אגרסיבי, אסרטיבי שמותח את עצמך עד לקצה. ומצד שני אתה רגיש, וכשאתה פותח את הנפש שלך זה באותה רמת מוחלטות בה אתה עושה דברים קיצוניים אחרים, וזה קשור לבדסמ אבל לא נעצר שם״. וכשאני נזכר בזה, אני חושב שאני בעיקר מתגעגע - לעצמי. אליי. לחלק הזה שבתוכי אליו אני לא יכול להגיע לבד, אלא בלוויית מישהי מיוחדת שבחברתה אני יכול להגיע לשם. והיו כאלה ספורות, מיוחדות ומעטות שבחברתן אכן הצלחתי להיות שלם בתוך עצמי. לכן הגעגוע שלי הוא אמנם גם (מאד) אישי לנשים מסוימות שביקרו בחיים שלי, אבל הוא בעיקר - אליי, ולאופן בו אני רוצה להרגיש ולהגיע למעמקים שבי. אתמול כשחזרתי מהריצה מאד מאוחר עם המסקנה הזו, הרמתי לה טלפון (שם היתה שעת אחה״צ…) ושיתפתי אותה בזה, והיא צחקה וקראה לי טפשון ואמרה שזה ברור ושכדאי שאסתום את הפה הגדול שלי שמונח על הראש היפה שלי (זה נשמע יותר טוב באנגלית…), ושבעוד שבועיים כשאגיע אליה נדון בזה לעומק. חייכתי, ואמרתי לה שאני מתגעגע.