לפני שבוע מכר שלי, בן 48, חטף התקף לב. בשבוע שחלף הוא הספיק לעבור צנתור, לשמוע מהרופא כי הוא "נס רפואי" לאור מה שהלך אצלו בעורקים ולקבוע תור לצנתור נוסף בעוד כחודש. הוא שוכב כעת בבית, עם איסור מוחלט לעשות בערך כל מה שגורם להנאה (כן, גם מה שעובר לכם בראש אסור לו כרגע...). מדובר אגב באדם שלא שותה, לא מעשן, מתאמן 3 פעמים בשבוע ואוכל רק דברים בריאים ולא טעימים.
זה הזכיר לי כי לפני חודשים ספורים, מכר נוסף שלי בן כ- 40, מת מהתקף לב. אגב, הוא היה טייס פעיל שעבר בדיקות מקיפות מידי תקופה, וחי חיים בריאים ומלאים (הכל, עד שהוא מת כמובן...).
בן זוג של ידידה טובה שלי לעומת זאת, סבל לפתע מכאבים בכל מיני מקומות מוזרים בגוף. בהתחלה הוא לא כל כך התייחס, בכל זאת – הבחור עושה טריאתלונים באופן קבוע, משרת ביחידה מובחרת ורגיל למאמצים וכאבים גופניים. אבל כשזה החמיר, הוא החליט לבקר אצל הרופא, ולאחר תקופה קצרה נמסר לו כי הוא חלה בסרטן. הבחור בן 35 אגב, וספק אם יגיע ליום ההולדת הבא.
ולמה נזכרתי בכל זה, כי אמש במהלך פגישה, אחד מעמיתי לעבודה התעלף. הדבר החיובי שהיה כרוך בכך, הוא שהפגישה המשעממת הסתיימה באחת, אולם הדבר השלילי הכרוך בכך הוא שהבחור פשוט לא הצליח להתאושש במשך למעלה משעה, והוא כרגע מאושפז בבדיקות מקיפות. גם כאן, מדובר באדם שחי חיים בריאים וספורטיביים.
אני לא יודע אם יש כאן איזה חוט שני ברור שעובר בין המקרים, אולם זה מזכיר לי קצת את זה שאמר כי הספורט המועדף עליו, הוא ללכת אחר ארונות מתים של כאלה שעשו ספורט... (כמדומני זה היה מארק טווין, אבל אני לא בטוח).
בכל אופן, רצתי הבוקר, כמידי יום שישי בבוקר, כ- 8 ק"מ. היה נעים, מזג אוויר נחמד, והריצה היתה קלילה וחביבה. בסוף הריצה הרגשתי כאב לא אופייני בשרירים הבין-צלעיים בגב. זה לא קורה לי כמעט לעולם, שנתפס לי שריר, במיוחד שלא עשיתי שום דבר חריג.
למוד ניסיון מהמקרים המנויים מעלה, אני מניח כי זו תחילת הסוף. הזמנתי הערב כמה חברים לארוחה, קניתי בשר נהדר ויין טוב, אבל אני מתקשר לבטל. אני פשוט לא רוצה שברגע האחרון, כשיאשפזו אותי, הם יישארו ללא תוכניות חלופיות. אני מתכנן לזחול לכיוון המיטה, לשכב – ולהמתין לסוף. נראה לי כי לא אצטרך להמתין עוד הרבה זמן.
נכון, בינתיים, בעודי כותב שורות אלה, השריר כבר כמעט השתחרר לחלוטין, ואני מרגיש טוב, ואפילו מת מרעב, אבל אני לא נותן להרגשה המדומה הזו להסיח את דעתי – לא לא - אני יודע היטב כי זה איתות משמיים– אורות הזרקורים של מעלה מכוונים עליי ואין עצה ותקנה. כל הספורט הזה שאני עושה, האוכל הבריא מידי שאני אוכל, ההימנעות מחומרים ממכרים וכיו"ב – הם אלה שיהרגו אותי בסוף.
אבל רגע, אולי יש לי עוד סיכוי אחד קטן להינצל – אני הולך לנסות ולעשן סיגריה...
רק בריאות!
לפני 12 שנים. 10 בפברואר 2012 בשעה 10:15
