יום חמישי בערב. טלפון מחברי הטוב נ' (אותו נ' עליו כתבתי כאן לפני מעט יותר משנה).
"ז', אני צריך להחליף אתך כמה מילים."
הקול שלו העיד על כך שלמרות המתינות בה נאמרו הדברים, מאחוריהם עמד עניין רב משמעות.
"אין שום בעיה", השבתי. "עוד חצי שעה אני אצלך."
"לא. אנחנו לא יכולים לדבר בבית. צריך אווירה אחרת."
המילים האלה גרמו לי להבין שמדובר בעניין קצת יותר רציני משחשבתי.
"מה אתה מעדיף?" שאלתי את נ'.
"מחר מטיילים, נכון?" שאל נ' שאלה רטורית. "נשנה קצת את המסלול, נעלה בלילה למצדה, נשב ונדבר."
כך יצא שביום שישי בערב הגיעה החבורה המצומצמת לחניון הלילה המיועד. לאחר שסיימנו את כל ההכנות למסלול שיועד לשבת וכן לאכול טוב, לשתות קצת ולדבר הרבה, כולם נכנסו לאוהלים ולשקי השינה. השעה הייתה בערך 01:00. נ' ואני לעומת זאת, לקחנו את עצמנו ונסענו נסיעה קצרה למרגלות המצדה, שם החנינו את הרכבים, לקחנו תיק גב עם הרבה מים ועוד מעט דברים טובים והתחלנו בטיפוס מעלה. לאחר זמן מה מצאנו את עצמנו למעלה, יושבים ומדברים. ואכן, יש צמתים מסוימים בחיים עליהם צריך לדבר עם אנשים קרובים, ובמקומות מיוחדים – וזה היה בדיוק המקרה. אני לא יודע אם לאור מורכבות העניין הצלחתי להשיא עצה נכונה, אולם לפחות הטיתי אוזן קשבת.
הזריחה הגיעה בשלב מסוים. סמוך לאחריה, ירדנו, נכנסנו לרכבים והספקנו לשוב לחניון הלילה ממש כשכולם הקיצו. חצי שעה לאחר מכן כבר התמודדנו עם מעלה יאיר המדהים. כמובן שבסוף המעלה, עלינו כולנו ל... מצדה, כשנ' ואני מחייכים בינינו.
בשעת הזריחה, בעודי בעיקר מקשיב, חשבתי גם עליך, יקירה, ועל אור הנגוהות הבוהק ממך בכל פעם שתשומת הלב שלך מופנית אליי. כשם שיש זריחות עבורן כדאי לטפס למצדה במהלך הלילה, כך יש כאלו שדרכן כדאית לשם עצם נוכחותן.
(צולם בעת העליה השניה)
