כמעט שנתיים חלפו מאז שכתבתי כאן לאחרונה אודות דברים משמעותיים עבורי.
הו, אילו שנתיים חלפו.
החלפתי את קידומת הספרה הראשונה של הגיל שלי (הגיל הפיזי, הגיל המנטאלי שלי רק ברגרסיה בשנים האחרונות), הבאתי ילד נוסף לעולם (ואחרון, אין מצב שאני חוזר על החוויה המפוקפקת הזו פעם שלישית), ובעיקר חוויתי שלל חוויות קטנות, מקומיות, המענגות אצלי מקומות נקודתיים של צורך.
אבל לא כתבתי כאן במהלך אותן שנתיים, ולא בכדי.
אני כותב כאן רק ממקומות של רגש מתפרץ. הבלוג הזה באופן מסוים מספק לי שחרור של כל מה שמצטבר בי, פועם בתוכי ומאיים לזלוג ללא הכרה. בדרך כלל ברגעים כאלה אני פשוט יושב על המקלדת ומאיית את עצמי למוות, מוציא את מחול השדים המתחולל בי אל בין האותיות ומקבל מעט מזור, מרגיע את פעימות הלב.
בשנתיים האלה, פשוט לא קם בי צורך מספיק עמוק לכך. זה לא שבמהלך התקופה הזו נמנעתי מלחוות, דווקא ההפך הוא הנכון. ההתנסויות ההזויות הרגילות שלי, אף הלכו והקצינו במהלכן. הן הפכו לבוחנות יותר, הן פוסעות על הקצוות שלי ולפעמים אפילו גולשות מעט מטה. אבל לא באמת הרגשתי. לא באמת מהלתי את כל אותם תחושות ברגש. רגש כואב, זועק; רגש המהול בצורך, בערגה, בנזקקות כמעט נואשת, בכיסופים וייחולים שמהותן אחת. הכרתי נשים, גברים ומה שביניהם, כולם מיוחדים, יפים מבחוץ ומבפנים, ופסעתי איתם כברת דרך קצרה בשבילים אפלים עם מטרה משותפת, אבל הקרבה שנוצרה עקב ההליכה המשותפת הזו לא הפיחה בי את אותה זעקה חרישית. ומשאלה לא פעמו בי, לא פעם בי גם הצורך לפרוק את "הכל" במילים.
ואז היא הגיעה.
ישבתי לתומי (טוב, לא כל כך לתומי) במשרד בשעות הערב, כותב עוד הודעה או שתיים לפרופילים שנראים לי מעניינים כאן בכלוב, במחשבה לאסוף אולי עוד רסיס של חוויה, עוד פינה קטנה ומחייכת, להתחיל עוד מסע של מילים על מילים שיביא (אולי) לאירוע שטחי נוסף אך חביב, מאלה שהופכים את השגרה לנעימה יותר ומנגד לא הופכים את החיים על פניהם.
כתבתי לה, והיא פשוט ענתה.
המערבולת בבטן שלי החלה כשעה וחצי לאחר מכן, כשסיימנו את השיחה ומאז אני נע ונד בשבילי הרוח שלה. אני מספר לה על זה, מידי פעם, בלשון הססנית משהו ובלתי מדויקת, שכן לא תמיד קל לשתף רוח שובבה באופן בו היא מבדרת את שערך. ועל אף שאני תמיד יודע כי היא מבינה את מה שאני אומר, וגם את מה שאיני אומר, היא תמיד נותרת חידה בעיני. אני לא תמיד מצליח להבין בדיוק מה היא חושבת, מה עובר לה בראש, עד כמה היא שבעת רצון מהמקומות שאני מפגין כלפיה.
לפעמים זה קצת מלחיץ אותי. כיצד ניתן להישאר אדיש נוכח היכולת שלה להרים אותי במילה למרומי על, ספוג בחדווה וברגש, ובאחת לזרוק אותי על עבר פי פחת ושאול תחתיות? האם לשתף אותה בזה? האם היא תבין כי היכולת הזו קשורה אמנם אליה, אולם קשורה גם בי ובכך שבחרתי להתיר לה לעשות בי את כל אלה? בכך שבחרתי לבטוח בה, להאמין בה, בחרתי להרים את מפרשי ספינתי אל מול הרוח הנושבת שלה? האם היא מעריכה את הצירוף הכה-נדיר שהוא, והוא בלבד, יכול להביא לכל אלה? האם גם היא מוקירה את המצב למרות הקלות הלכאורית בה הוא נוצר? האם גם לה חשוב למולל אותי בקצות אצבעותיה, כחומר גלם, כפי שלי חשוב שהיא (ורק היא) תמולל אותי באופן הזה?
אני מדבר עמה מידי פעם על המערבולות האלה. היא לא עושה לי חיים קלים (וטוב שכך), אבל היא לא נלחצת מהן. היא מבינה את רובן לפחות. ועם כל פיסה שהיא חושפת כלפיי, אני מעריך אותה יותר ומרגיש פשוט קרבה.
טוב לי ככה, והרבה זמן לא יכולתי לומר את המילים הפשוטות האלה.
אני מרגיש כי אני פוסע בדרך חדשה, וגם אם זו תיגמר באחת כדרכן של דרכים לעיתים, ארד ממנה מסופק כשחיוך על פניי.
"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" (ד"ר סוס). אני חש כי בדיוק לשם פניי מועדות.
