לפני 7 שנים. יום חמישי, 13 בספטמבר 2018 בשעה 16:57
אף פעם לא ידעתי כיצד לקום עם לב חסר ודואב, להזדקף וללכת.
תמיד נלחמתי על עוד שביב של סיכוי. על אולי. על בכל זאת.
על עוד נשימה אחת של אוויר, כי כל עוד יש אוויר בעולם סביבנו ואנו יכולים לנשום - הכל יכול להסתדר.
נאחז בשברי אצבעות בסלע.
ואת לעומת זאת ידעת להיעמד, מלאת חן וקורנת,
להעביר על לחיי ליטוף אחרון
להסתובב וללכת בצעדים מדודים.
ובסופו של דבר זה גם השונה וגם הדומה בין שנינו.