הגעתי אליה בארבע בצהרים. הדובי כבר הייתה שם. איזה מפגש מהמם...
כבר שבוע או יותר אנחנו מתחננות לסשן ביחד, וסוף סוף אנחנו נפגשות שוב.
אז אחרי שבירכתי את המלכה, וחיבקתי את הרגל שלה, הלכתי עם דובי למטבח, לסיים עם הכלים, וארוחת הערב שהיא הכינה.
היה לנו כל כך הרבה לספר אחת לשניה, והמלכה כל הזמן חייכה על הסיפורים שלנו, וכמה שצחקנו.
בערב, המלכה שלחה אותנו להתפשט לסשן.
קשה לי עם תאורים של התחושות שחוויתי שם. רוב הזמן היה מצחיק. דובי ואני שיחקנו אחת עם השניה מלא.
המלכה קשרה אותנו אחת לשניה.
הצלפות במקביל לשתינו.. מכשיר שעושה זצים של חשמל.. מצבטים.. זיון תחת כואב.. הכל היה שם.. והכל כאב שם.
יש משהו שונה בסשן משותף. משהו יותר מכיל. בכל פעם שכאב לי עד שחשבתי שאני רוצה לצרוח, מגע של דובי הרגיע אותי כל כך. למרות שגם היא חטפה שם המון, וגם לה היה קשה. היא אמרה שגם היא הרגישה שקל יותר, כשנגענו אחת בשניה.
והמלכה, כל כך נהנתה. אפשר היה ללראות. אפשר היה להרגיש. טוב. לא חוכמה גדולה. היא צחקה עלינו מלא. על התגובות. על הצעקות. על הלא לא לא של הדובי.
יום שלם שכולו בעננים. הרגיעה שאחרי. שוכבות במיטה, נוגעות, מלטפות, מדברות על התחושות.
גברתי, תודה רבה על יום מדהים. תודה על זה שעטפת אותי. אותנו. תודה על הסשן המדהים, ועל האפטרקייר אחריו. תודה שנתת לנו את החוויה המשותפת הזו. תודה תודה תודה.
