אבל יודעת משהו על העולם הזה

מזמן לא עשינו ערב שכזה.

דובי הנהדרת ואני הגענו לבשל ארוחה אצל המלכה שלנו.

איך המלכה אומרת? מעשה ידיכן... להתפאר 😊

שלוש מנות וקינוח מתוק ומלכלך במיוחד.

גברתי אין לי מילים לתאר כמה האהבה שלך, והביחד הזה - טוב לי.

אני אוהבת אותך

❤❤❤

כותבת, כותבת, שיחת טלפון מפריעה.

נגמרה השיחה.

נכנסת להמשיך לכתוב - אין כלום. ריק. וואקום.

נמחק הכל.

לעזאזל!!

אין מצב שאני עושה את זה שוב היום.

מאזוכיסטית... אבל יש גבול ליכולת.

לילה טוב ❤️

הגעתי קצת מוקדם, ואני יודעת שהמלכה לא אוהבת שאני לא מדייקת, אז חיכיתי קצת בחוץ, מרגיעה את המחשבות, מסדירה את הנשימה.
ידעתי שלא נהיה לבד. ידעתי שיהיה קשוח. טוב שהקדמתי- כך יכולתי להתאפס קצת.
הגעתי לדלת הכניסה, בעדה שמעתי אנשים וצחוק.
נכנסתי.. כולם מסתכלים עלי, מודדים, בוחנים.
שני הגברים הסתכלו על גברתי במבט מעריך, כאילו לאשר שלא ציפו לפחות מזה.
מספר שניות, ואז כולם חזרו לשיחות שלהם.
דובי כבר הייתה שם, מכינה לכולם לשתות. התחבקנו.. והיא אמרה לי בשקט שהיא מקנאה, ואיחלה לי שאהנה מזה עד הסוף.
זה היום שלי. זו החוויה שלי.
בשלב מסויים אחד הגברים ביקש שאגש.
הכל זכור לי בערבוביה שלמה. זינים שחונקים אותי, ידיים גדולות על הצוואר שלי. אנאלי כואב, קורע. צעקות שאני יודעת שהיו שלי, אבל לא זוכרת שצעקתי אותן. אני זוכרת שראיתי את דובי מסתכלת עלי בעיניים גדולות ומקנאות. אני זוכרת שהמלכה שלי הייתה שם כל הזמן, שומרת, מסתכלת ומוכנה לכל קריאה.

אז זה נגמר, ונשארנו בסוף הערב דובי, המלכה ואני.
כבר כמעט היה בוקר, אבל לא יכולתי להרדם. דיברנו. בשקט בשקט. שלושתנו. על החוויה, על מה שאני מרגישה עכשיו. וכשנרדמתי, זו הייתה שינה רגועה. שינה בלי חלומות. שינה תשושה.. ומרוצה.

תודה רבה לך מלכה שלי. אני אוהבת אותך כל כך
תודה על החוויות. תודה על החיבוק השומר. תודה גם על דובי הקטנה.

תודה גם לכם שהייתם שם והייתם שותפים לחוויה הזו שלי

והיא עוד לא נסעה.

מרחמת על עצמי קצת

המלכה חזרה, היה לה כיף...
ואני ירוקה. ממש ממש ירוקה.

ביקשתי השבוע סשן אכזרי במיוחד - ועכשיו אני מפחדת ותוהה אם עשיתי בשכל :)

❤אני אוהבת אותך❤

כשרוצים משהו ממש חזק... המציאות תיצור אותם בשבילך.

תודה 😘

אז זה ממכר שתדעו.

לא נולדתי עם זה 😊

היום, אחת החברות בעבודה, ביקשה שנצא יחד - רק שתינו- לארוחת הצהרים.

בדרך כלל, אנחנו יוצאות כולנו. שש בנות קשקשניות, צחקניות, רעשניות.

אבל היא ממש ביקשה את הלבד. תארתי לי שיש לה משהו חשוב לספר או לבקש. אולי עובר עליה משהו...

התיישבנו במרפסת בעבודה. פניה רציניות. מהוססות. עגמומיות.

"בובה, את יודעת שאני חברה שלך, נכון? אוהבת ואעשה הכל בשבילך... יודעת, נכון?"

הנהנתי בחשש... אלוהים, מה קרה???

היא המשיכה: "אני לא שופטת, אני רק רוצה לדעת שהכל בסדר. לאחרונה אני רואה סימנים אדומים, כחולים, סגולים, בכל מני מקומות בגוף שלך. אני רוצה לדעת שאת בסדר. אני רוצה שתדעי שאני פה, ושאין משהו בעולם שלא נוכל להתמודד איתו."

חייכתי גדול גדול. חיבקתי ענק. וסיפרתי לה שאני עושה בדס"ם. או במילים שלי:

"אהובה, אני סוטה. יש לי מלכה, והיא אוהבת לצייר אמנות על הגוף שלי"

אז היא שאלה המון שאלות... ונראה לי שזה יהיה נושא שיחה הרבה הרבה זמן. היא מאוד סקרנית :)

כל כך משמח שיש אנשים שבאמת שמים לב ומוודאים שאחרים בסדר.

אני גאה בחברה שלי ❤️

גברתי... אני כל כך חושבת עליך בכל הרגעים האלה... הכאב, המבטים, התזכורות הקטנות למאזוכיזם שלי. 😍

היא מסובבת אותי אליה, והשניה הזו שנחשף מולי הזין האימתני הזה שלה, שחגור למותניה.

אני חווה את התקף החרדה הרגעי הזה. אני קטנה. אני צרה. איך??!

המחשבות נעלמות כשהכאב מגיע.

קורונה ארורה.

כמות העבודה שנופלת עלי בגלל חולים במשרד.

מחד, נו באמת? לא כיף לעבוד במקומם.

מאידך, כולם מגבים את כולם... ועדיף כך מאשר שאני אחלה והם יגבו.

קורונה ארורה.