היום, אחת החברות בעבודה, ביקשה שנצא יחד - רק שתינו- לארוחת הצהרים.
בדרך כלל, אנחנו יוצאות כולנו. שש בנות קשקשניות, צחקניות, רעשניות.
אבל היא ממש ביקשה את הלבד. תארתי לי שיש לה משהו חשוב לספר או לבקש. אולי עובר עליה משהו...
התיישבנו במרפסת בעבודה. פניה רציניות. מהוססות. עגמומיות.
"בובה, את יודעת שאני חברה שלך, נכון? אוהבת ואעשה הכל בשבילך... יודעת, נכון?"
הנהנתי בחשש... אלוהים, מה קרה???
היא המשיכה: "אני לא שופטת, אני רק רוצה לדעת שהכל בסדר. לאחרונה אני רואה סימנים אדומים, כחולים, סגולים, בכל מני מקומות בגוף שלך. אני רוצה לדעת שאת בסדר. אני רוצה שתדעי שאני פה, ושאין משהו בעולם שלא נוכל להתמודד איתו."
חייכתי גדול גדול. חיבקתי ענק. וסיפרתי לה שאני עושה בדס"ם. או במילים שלי:
"אהובה, אני סוטה. יש לי מלכה, והיא אוהבת לצייר אמנות על הגוף שלי"
אז היא שאלה המון שאלות... ונראה לי שזה יהיה נושא שיחה הרבה הרבה זמן. היא מאוד סקרנית :)
כל כך משמח שיש אנשים שבאמת שמים לב ומוודאים שאחרים בסדר.
אני גאה בחברה שלי ❤️
גברתי... אני כל כך חושבת עליך בכל הרגעים האלה... הכאב, המבטים, התזכורות הקטנות למאזוכיזם שלי. 😍