השעות החביבות עלי... שעות הלילה. אנשים עם דמיון פורה.... ברכה או קללה? מצד אחד, כשמדובר בפנטזיות שלי, הגבול לא קיים. אני מגיעה למקומות, שאני בספק אם מישהו הלך לשם.. ואם כן, לא רבים. ההנאה שלי כמעט מושלמת... למרות שהיא מסופקת מכוח הדמיון בלבד, ולא משום עזר חיצוני אמיתי וקיים. אם אעצום עניי, אוכל לדמיין אותי צעירה ויפה, מפלרטטת עם גבר החלומות של כל אישה, נכנעת לו אחרי קרב מוחות ארוך, יושבת לרגליו, כבולה לרצונותיו... אוכל גם לתאר לי את הסשן שאחווה איתו.. את העניים שיסתכלו בעניי... את הצורך שלי להוריד את המבט... אוכל לדמיין אותי מתחננת לעשות דברים מענגים אלה ואחרים... אוכל לראות אותי חוצה כל גבול. הולכת למקומות אפלים ומדהימים. אדע לרצות אותו. אדע לספוג למענו אין סוף הצלפות, הזלפות, חדירות. ומהצד השני... כשמדובר בפחדים שלי.. ארמגדון. כמה ורסיות יש לארמגדון. כמה סופי הכל... אין אפור, יש שחור! אין אולי, יש אסור! אני רואה את חורבן החיים שלי כמו שאני מכירה אותם. ואני לא רואה שום דרך אחרת לעשות את הדברים. אנשים עם דמיון פורה, ברכה או קללה?
לפני 15 שנים. 11 באוגוסט 2009 בשעה 23:52
