המסע לנצחון.

עוצמת עיניים ומריחה אותך, אתה אלפי קילומטרים מפה ואני רואה אותך.
רואה את הגוף העירום שלך גוהר מעלי, איך הידיים הארוכות והחזקות שלך סוטרות לכל הבא ליד..

השתדלתי לא לסגור עיניים הרבה, אתה מבין? שאוכל לזכור את כל מה שקשור בך.

איך החזה שלך מתרומם ונופל שאתה ישן, איזה קולות אתה משמיע, איך אתה ניראה שאתה מעלי, מתחתי, מצדדי...
איך אתה ניראה שאתה משחק במחשב, מבשל, מנשנש, חופר.
איך כל סנטימטר בזין המהמם שלך מרגיש, איזה טעם, ריח, מרקם.
איך השפתיים שלך משורטטות, איך הלשון שלך מרגישה.
איך הקול שלך נשמע, איך אתה מבטא את המילים.

הגוף הארוך הזה, שאם רק היינו מקבלים עוד קצת זמן, היה מקבל כל כך הרבה יותר ממש שנתתי.
לא היה לי זמן לתת, לא מספיק. לא כמו שאני יודעת שאני יכולה.

הלב לחוד והראש לחוד.
כל דבר קורה כי הוא צריך לקרות.
אולי אתה הגעת  "לקצרה" כדי להפיח בי תקווה.
תקווה שיש לי עתיד. לא הכל שחור, אבוד, בודד.

מה שאני רוצה נמצא שם. 

זה לא ממתיק את הטעם המר של הפרידה, 
אבל זה מאיר את הדרך שלי. ככה, קצת.

פרידות זה תמיד קשה.
הכי קשות הפרידות שמגיעות מאילוצים.
הכי הכי קשות הפרידות שהאילוצים לא מורידים מעוצמת הרגש והרצון להיות יחד.
ומעל כל ה"הכי הכי" הללו, יש את מה שעשינו אתמול.
להיפרד באהבה.