אני מוצאת את עצמי נמשכת פחות ופחות למחשב. לחיי הוירטואליה, לקשרי אינטרנט, לכל הרשתות החברתיות.. מחפשת את החברים האמיתיים, אלו של החיים האמיתיים.
אני שמה לב שאני לא מדליקה מחשב לפעמים, מנתקת אפילו את הטלויזיה ולא מעוניינת לצפות אפילו בתוכניות שפעם אהבתי.
אני מזפזפת בין הערוצים בחוסר עניין, אני שוכבת על המיטה בחוסר נוחות, אני ישנה בחוסר מנוחה.
אני מתאפרת והעיניים נוזלות לי.
אין לי אפילו חשק מיני. נסגרת, נרתעת ממגע שוב.
אומרים שתמיד שינויים הם לטובה.
השינוי הזה מרגיש כמו תבוסה.
תבוסה אישית.
תבוסה רגשית.
תבוסה.
סגורה בחדר אחד, מוגבלת, קשה לי כל כך וזה רק התחיל.
אני מרגישה שבחודש האחרון איבדתי את הפינה שלי, את האהבה שלי ואת הניצוץ שלי.
אני יודעת שהחיים זה עליות וירידות...
אני פשוט רוצה עליה אחת משמעותית. ארוכת טווח.
כזאת שלא נוסעת לחו"ל ועוזבת אותי שתי נשיקות מההתחלה.
כזאת שמחזיקה מעמד, שלא כואבת.
גם הזאב(ה) הכי בודד(ה) בעולם, לפעמים צריכה מקום חם להתכרבל בו.
