האם לחיות את החיים שפספסתי ולהמשיך בדרך שהיא רק שלי, לחלום, להעיז, לנסוע, לראות, לעשות....
או
לצעוד לעבר החיים ה"בוגרים". להתחייב, לנטוע שורשים, לוותר על החלומות, להשתקע.
אני מניחה שאני רוצה כמו כולם לפניי. לעשות הכל.
להרגיש את החול בין האצבעות, את הרוח המלטפת, את האוויר שממלא את הריאות בחמצן, באושר.
אני רוצה לרקוד בין הטיפות, אני רוצה לנסות דברים, יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה להשלים,
דברים שפספסתי בשנות ה-20 שלי.
אני רוצה להיות חופשיה, ללא כבלים, רק כנפיים.
אני לא יודעת אם אני מוכנה להפוך ל"מבוגרת" עדיין.
אני לא יודעת אם אני רוצה.
תמיד עשיתי דברים מאוחר (מדי?). רק דבר אחד לא עשיתי מאוחר וזה להתחתן. את זה עשיתי מוקדם (מדי).
אין לי חרטות. כל מה שעשיתי הביא אותי לאיפה שאני היום. שזה אומר שאני יודעת מי אני ומה אני רוצה.
שזה אומר שאני רוצה לעשות בשבילי ולא רק בשביל אחרים. אולי אפילו לעשות בשביל אחרים כי זה גם בשבילי.
הראש שלי מלא. אני כבר לא מצליחה להבדיל בין הפחד מהמחוייבות הענקית הזאת שאני עומדת בפניה ובין הרצון האמיתי לפרוש כנפיים ולעוף. אולי זה גם וגם וגם וגם וגם ואני פשוט לא יודעת איך לברור בין כל זה.
אני מרגישה שהזמן שלי אוזל, פתאום משהו נהיה לחוץ לי בפנים.
פתאום אני מרגישה שאני צריכה לבחור בין עצמי לבין העתיד שלי, זה ש"צריך להיות" זה עם הזוגיות והילדים, עם בית משלי.
אני לא יודעת אם אני רוצה שוב לעשות את "הדבר הנכון", "הדבר הבוגר" או שאני רוצה לעשות את מה שאני פשוט רוצה לעשות.
מצד אחד, אני רוצה לעוף.
מצד שני, אני רוצה משהו משלי.
מצד אחד, אני לא רוצה לאכזב את ההורים.
מצד שני, אני לא יכולה לחיות לפי מה שההורים שלי רוצים כל החיים.
אני לא יכולה לקבל את הכל יחד.
הלוואי ויכולתי.
לפעמים ניראה לי שיש יותר בלאגן בחיים שלי מאשר סדר. אולי זה כי אני חולמת יותר מדי.
לפעמים אני חושבת שחבל שאני לא מהאנשים שמתחרטים על דברים שהם עשו.
הייתי מתחרטת על העובדה שהייתי טיפשה.
