אני מחפשת לצעוד קדימה.
רוצה להתקדם ולעוף תחת השמיים שלו.
על כל שיחה גנובה בסוף שבוע יש שבוע שבו אני מחפשת את הנזילה שממנה תגיע.
ואני צמאה. צמאה מדי אבל לא רוצה בכלל.
מבולבלים?
גם אני.
אני תמיד בעד שישאירו אותי רעבה, אני יודעת שזה עובד עלי כמו קסם,
אבל שיש תחושה שהמים יבשו, חיות בדרך כלל הולכות לחפש מקור מים חדש.
אני מפקפקת ביכולות שלי הרבה. יותר מדי אפילו. לפעמים אני לא מצליחה להפריד בין העקשנות שלי ליכולת שלי להבין מה עובד בשבילי ומה לא.
אבל כל פעם שאני לא מקשיבה לי אני נופלת.
ושאני מקשיבה לי, אני לבד.
סוג של ראש בראש.
אולי בגלל זה אני נוטה לבחור אנשים שעסוקים מדי בשבילי. אמנם חלק מזה הוא כי אני באמת צריכה חופש ולא נועדתי לחיות בכלוב קטן, אבל לא רק.
לפעמים אני לא חושבת שאני בכלל סאבית. לפעמים אני מקללת שאני כן.
אני ממש , אבל ממש רוצה כבר שיגיע היום שאברך את קיום הסאבית שבי.
אבל "כמו כולם" אני צריכה לחכות ולקוות.
חבל שתקווה זה לא הצד החזק שלי, אה?
אין פואנטה. רק אני.
