עצרי, לאן את ממהרת.
סבלנות, ילדונת.
חכי רגע. לא לא. שניה.
הוא עוד לא מוכן אליך, לא באמת.
הוא יברח אם תתני לו להכיר יותר מדי, מהר מדי.
את לא מבינה שאת יותר מדי בשביל רובם?
Pace yourself.
תתאפקי.
את הרגשות שלך כבר שכחת, את לא צריכה לדאוג לזה יותר.
מה ז"א למה את צריכה לדאוג אז?
נו באמת, תפסיקי...
את סתם דוחפת קדימה בתואנה שאת מתקדמת אבל הצעדים שלך כל כך קטנים שאף אחד לא שם לב שהתקדמת.
ברור שכל צעד חשוב. ברור.
לפחות את מתקדמת.
רסני את התגובות שלך.
אז מה אם הם מתנהגים כמו מטומטמים?
תהי מנומסת, כמו שאת צריכה להיות, את שפחה, לא?
אז מה אם הם נשואים ומתעקשים שזאת תהיה חווית חייך?
אז מה אם לא אכפת להם אם חייך אבדו כל עוד הזין שלהם מקבל יחס?
תהי סבלנית, חייכי אל מול הטמטום ונסי לתת צאנס.
שתקי.
למה את כל הזמן צריכה לענות?
את צריכה ללמוד לשתוק.
את מברברת שאת מיוחמת.
את מתבלבלת שאת לא אוכלת.
מה את צריכה את זה כל החיים, תגידי לי?
מה את צריכה ב-50 שנים הקרובות לטפל במישהו מסביב לשעון,
החיים הללו קשים, את לא תשרדי ואז מה?
טוב, תסתמי. את סתם מקשקשת, האיפוק שלך עוד יניב פירות.
חכי ותראי.
זה יבוא, את תראי... הידיים הקפוצות יתארכו... והלב השומר לא להפגע יפעם, בקצב רגיל...
