נדירים הימים בהם אני מוציאה שני בלוגים ביום.
אני בספק שהם אפילו התקיימו, ימים כאלה.
אבל לפעמים, המילים נשפכות מתוכי בצורה שאני לא יכולה להכיל.
חייבת לכתוב. חייבת.
נכנסתי למקלחת אחרי יום ארוך של עבודה, אימון חזק והרבה חרמנות גואה.
היא הגיעה לשיאה בשלוש השניות הראשונות שלי מתחת לזרם המים ונשארה בשיאה עד רגע זה.
המים לא שטפו אותי. הם ליטפו אותי. הם חיבקו אותי אל תוכם ולא נתנו לי ללכת.
כל תנועת האצבעות שלי על הקרקפת בחפיפה נמרצת הפכו לעיסוי קרקפת מחמם,
כל רגע שבו הקצף הנשטף מהראש שטף אותי בדגדוגונים מענגים, כל הדרך למטה.
כל שזירה ומשיכה של האצבעות שלי דרך השיער שמתפנק עם קרם מזין זרם לי נפלאות, אפילו לא קשר אחד.
ריקוד המקלחת. טיילתי מסביב למים הנופלים, בתנועה שדואגת לכל פינה בגוף לחיבוק חמים.
הכל באיטיות נושמת, בסיבון הגוף, ציירתי את מתאר גופי בקצף ריחני ונעים, מזמזמת לי מנגינה שהיא רק שלי,
נקיה גנחתי שהמים שוב התעלסו עם גופי, מנכסים אותי אל עצמם ומסלקים כל אחר מפני.
עם האצבעות המסובנות ניקיתי את מרכזי, עיסיתי את ההנאה לרגע והמים שוב אחזו בי.
לסיבוב פרידה, הם חיממו אותי יותר לקראת העזיבה.
הם חיבקו אותי כל כך נעים, שלא אלך, שנקרעתי מעליהם ביבבה חמימה.
את המגבת הרמתי, את הפנים טמנתי בתוכם ברגע, מספיגה את הפנים ובנשימה עמוקה גונחת לתוך המגבת.
פאק. זה הרגיש כאילו גמרתי.
נוטפת.
זו הייתה המקלחת המושלמת.
