לפני 10 שנים. 5 במאי 2014 בשעה 8:15
הצפירה מתגלגלת ברחובות, אני עומדת עם הפנים לחלון וצופה באנשים שעצרו את חייהם ועומדים לרגע לכבד את הנופלים.
אני חשה איך בית החזה שלי מתמלא באיכס, איך פתאום הנשימה קשה עלי.
כאילו ויצקו לי ברגע אחד מלט לתוך הריאות, כל נשימה מרגישה כאילו ואני דוחפת בלוק עם הנאדיות של הריאות שלי.
הכל פתאום למשך דקותיים ניראה, מריח ומרגיש אחרת לגמרי.
הבטן שלי מלאה מהבוקר. גם ההליכה הייתה קשה. זה לא החום, זה לא המרחק. זה פשוט... כבד.
הרגליים מרגישות שהנעליים הפכו עורן מנעלי ספורט קלילות לבלוקים של איטונג, נלחמת עם כל צעד. לא לוותר. ללכת. להמשיך.
הנזל וגרטל השתמשו בפירורי לחם, אני מדממת.
מדממת את צערי בדרך הביתה בשתיקה.
מדהים איך ברגע אחד, הכל משתנה.
