לפעמים בקריאה של בלוגים של אחרים, הרבה פעמים אני מקבלת איזו כאפה לגבי החיים שלי.
קוראת ומבינה שלפעמים, אי אפשר להלחם במי שאנחנו.
אבל...
איפה עובר הגבול? איפה עובר המקום בין מי שאנחנו לבין היכולת שלנו לבצע שינוי לטובה בחיים שלנו?
איפה אני יודעת האם זה משהו שבאמת יכול להשתנות או שזה מי שאני?
אני מתחבטת עם השאלה הזו בשבועיים האחרונים.
האם יכול להיות שהתרגלתי כל כך לתנאים רעים, שכאשר באים תנאים טובים מההתחלה - אני בורחת?
האם זאת מי שאני?
אני יודעת שאני פורחת בתנאים טובים אבל לפעמים זה מרגיש לי שאני מעריכה את הטוב רק אחרי ש''רעים'' אלי.
לא שאני רוצה שיהיו רעים באמת, אבל אני מניחה שהקושי עושה את ההבדל.
תמיד רציתי מישהו שיהיה הכי בשבילי ולמעני, בצורה הדומיננטית המסויימת הזו. אבל שהכל מגיע בשבילי ולמעני, אין לי על מה להלחם ואני מייד מתיישבת בצידי הדרך ומחכה לאתגר.
אולי כי אני בעצם אוהבת לעבוד בשביל להרוויח?
אולי בעצם אני פשוט לא רוצה שיהיה לי טוב?
שאלות שאלות.
אני בועטת בעצמי, למה אני לא יכולה פשוט לקפוץ לתוך המים השקטים, למה לחכות לגלים?
למה להיות מסובכת אם לא חייבים?
איך נפטרים מההרגלים האלו? האם אלו הרגלים?
האם באמת לא שחררתי את העבר למרות שזה מרגיש לי שכן, בהרבה מקומות.
אבל גם לא.
לפעמים אני מנהלת שיחות עם עצמי, אבל אני לא אוהבת את התשובות שלי,
אני תמיד אומרת שאני פשוט כבר דפוקה. או כמו שאמר מישהו פעם .. מצולקת.
ולפעמים אני אומרת שזה לא נכון, זה חלק מהתהליך, תנסי, קומי, תעשי משהו שונה כבר!
כל כך הרבה מתחולל בראש שלי, חבל ששום דבר מזה לא מתרגם לחיים. חבל שהעשייה שלי הפיזית כל כך קטנה לעומת העבודה המנטלית שאני כל הזמן דואגת לעשות.
הרבה מחשבות שמשאירות אותי קצת מקופלת והרבה מנותקת.
סליחה, לאחד שמגיע לו, כי אני מרגישה שאני נסגרת מול מלאך.
