ההבדל בין המצב הרגיל שלי, הבטוח, זה שאני יודעת מי אני ומה אני רוצה לבין המצב שלי שאני פוגשת מישהו שמעורר בי את הגרעין שלי, מדהים אותי כל פעם מחדש.
איך פתאום אני מסמיקה, מתביישת.
איך פתאום אני מעלה התנגדות ואף פעם לא ברור לי למה.
בעצם, כן ברור לי למה אני מעלה התנגדות אבל בהחלט לא ברור לי למה אני פתאום מתכווצת קטן קטן.
אולי כי אני מפחדת שיראו אותי. יראו את הגרעין הפתוח שבתוך הגרעין הסגור.
אולי כי אני מפחדת שכל מה שחלמתי יתגשם. אולי כי אני לא אדע מה לעשות עם עצמי שארגיש את הברכיים שלי נחלשות שוב.
אחת לירח כחול מגיע מישהו ראוי.
אחת לירח כחול מגיע מישהו שאני נוזלת אל ברכיי מולו, לפני שפגשתי בו.
אחת לירח מלא אני פתאום ממהרת. רוצה לשמוע את הקול שלו, רוצה לחוש, להריח, להסניף. פתאום אני לא צריכה זמן.
זה מפחיד.
זה מרגש.
רוח נושבת במפרשיי, פתאום אני יכולה לחצות אוקיינוסים.
אבל מול האחד.. פתאום אני נהיית טיפשה. פתאום אני מברברת או בכלל שקטה.
פתאום אני לא מצליחה לייצר משפטים שלמים, לא מרגישה נוח, אבל נוזלת, כל כך נוזלת שהאצבעות שלי מתקמטות תחת כל נקודה שהוא שולח. הגוף רועד, מתחשמל מתחת למילים כתובות, העור שלי מצטמרר ואני רק רוצה להיות מתחתיו.
פתאום אני מתעוררת ורגע אחר כך אני מתכנסת פנימה לגרעין סגור, מפוחד, דואג.
כל ה"מה אם.." צצים לצד הטיפטוף המגורה.
מה אם אני באמת אצליח לגעת בי?
מה אם הוא?
גרעין קטן, גרעין מפוחד, גרעין מלא תקווה פתאום.
רק שהראש המעצבן שלי לא יכנס לי בדרך.
באמא שלך ראש, תצא בחוץ- אתה עויין.
ואתה, הלב הזה שלי שכבר התייבש ונבל שם בפנים אחרי שנים של מידור...
עבדתי קשה בשבילך. פיניתי, ניקיתי, צבעתי..
בוא.. תורך.
