אני זקוקה לסשן כאב.
עם טעם של פעם, מושקע כזה.
כזה שמתחיל מקצת כאב מחמם נפש, שלאט לאט מתחבר, מתגבר, מעמיק ולבסוף משחרר.
כמו פעם. סשן מתוך אהבה והערכה והבנה שדמעות זה בסדר ופריקת חיי דרך דמעות מרטיבות זה לא סוף העולם.
אני מרגישה חנוקה, לא יכולה לנשום, לא יודעת איך להוציא את כל השיט הזה החוצה וכל מה שבא לי זה סשן ארוך ומתמסר.
שעות.
פלוגר שיגרום לבשר להפוך ורוד, יביא חמימות מעקצצת שתתייצב ותדרוש עוד.
שהגוף יתפתל בכיף, בהנאה, לא בכעס. לא בסבל.
כאב הדרגתי, שלאט לאט יהפוך את הורוד לאדום.
כאב ארוך ומתגבר, שיגרום לאדום להפוך לסגול.
כאב שיפתח את הברזים ויוציא את הכל החוצה.
כפות ידיים שיטביעו חותמן וילושו את הבשר הכאוב.
להתמסר למקום הזה. בדיוק שם.
אני לא רוצה, לא צריכה, אני זקוקה.
זקיקות לכאב כמו ששנים לא היה לי.
בא לי טעם של פעם.
ארוך, מושקע, מתמשך, מפרק.
אז, רק אולי אז, אוכל לנשום שוב באמת.
