אני מקנאת בך.
בצורה שבה אתה שוקע לתוך הדברים ונותן להם להספג לך בעור, נהנה מהם.
אני מקנאת בך,
בצורה שבה אתה חי את הרגע, מתעטף בתענוג.
אני מקנאת בך,
בדרך שבה הלכת, איך מתוך החשיכה אתה הפצעת, שוטף את העולם באור בוהק.
אני מרגישה ניצנים של התגשמות חלום מעליי ואני מתרסקת מפחד.
ואז הידיים שלך עוברות על גופי, הריח שלך אופף אותי ואני מרגישה בבית.
בין הידיים שלך אני מרגישה שהגעתי לאן שכיוונתי כל הזמן.
אני מקנאת בך,
על היכולת שלך לחבק את זה בשתי ידיים ושתי רגליים ולשלב אותי פנימה בטבעיות,
כאילו ואנחנו יחד כבר שנים.
אולי בעצם אנחנו באמת ביחד כבר שנים.
תרים אחד אחר השניה, מנסים, נופלים, נפגעים, ממשיכים, מנסים שוב.
העובדה שאני זקוקה לתקופת הסתגלות מוציאה אותי מאיזון.
הרצון שלי להיות לבד הרבה, מרגיש לי כמו משהו מקולקל בתוכי.
ההגיון מול הרגש.
הרגש, שדופק ושורט אותי מבפנים, כי הוא רוצה לצאת ולנשום אוויר בטוח לראשונה בחייו.
ההגיון, שמוסיף עוד שכבת מגן קשיחה ומנסה להסביר לי שבלי איזון, שום דבר לא מצליח. שאם לא אזהר, אמאיס או אמאס.
והפחד.
אין מספיק מילים שיכולות להסביר כמה אני מפחדת מהטוב שהוא אתה.
אני לא יודעת איך לעכל את כל הטוב הזה וזה גורם לי להרגיש פגומה.
כאילו ונשלפתי מהמדבר אל תוך יער עד שוקק חיים, חיות וחיוניות.
אני מקנאת בך,
על הסבלנות המדהימה שלך. על היכולת שלך להבין, להכיל את החיוכים כמו את הדמעות.
אני כבר רוצה להיות שם, בתמונה הזו שיש לי בראש, שלי ושלך.
אני כבר רוצה להיות שם, במקום הזה שהבטן שלי מסמנת לי שאתה תהיה.
הבטן שמתחשמלת כל פעם שאני חושבת עליך.
אתה ממלא את הצ'ק ליסט שלי בהמוני V.
אתה חלום?
אתה אמיתי?
אתה אמיתי.
אתה חלום.
אני חשה זאת,
גם אם זה רק בניצנים עדיין.
גם אם זה רק התחיל.
הייתכן שזה אתה?
כמה מפחיד זה לחשוב שבאמת מצאתי את אשר חשקה נפשי.
העוצמות שלך מהממות אותי. משאירות אותי עמוסה ואבודה.
פתאום אני לא לבד.
פתאום אני צריכה ללמוד אחרת.
נקרעת בין הרצון להתאפס לבד לבין הרצון להיות איתך, עם אזיקים לרגליי וידיי, חיה את החלום שלנו.
הזמן הוא הפתרון. זמן ואורך רוח.
צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל.
אטפס אל ההר שהוא אתה ואוכל לשיר בפסגתך,
שאני אוהבת אותך.
