אני שוכבת על מיטה מכודררת על הצד.
הגב כואב, הכאב מחרפן אותי, סטטי ומתמשך.
אתה רחוק ממני, יורה בדמויות קרטון ושומר עלי מרחוק.
אני מרגישה פתאום כל כך לבד.
פתאום כל השטויות שמשגעות אותי בדרך כלל ניראות מטופשות להחריד. חסרות משמעות.
פתאום אני קולטת כמה אני שייכת שאתה כאן.
פתאום אני מפנימה כמה ההרגשה הזו של שייכות לא מוכרת לי באמת ולמה אני כל הזמן מתנגשת בה.
אתה איננו, רחוק, מנותק. אני פתאום מרגישה כל כך לבד.
הרבה יותר לבד מאשר הלבד שאני מכירה, ה"לבד" המוכר.
זה לבד אחר.
ואני מבינה, פתאום אני מבינה שאני כבר לא לבד, למרות שלפעמים אני חושבת כך.
שאני נופלת להרגלים הקודמים שלי, ההרגלים של להיות לבד, להרגיש לבד, להיות מנותקת,
הרגעים הללו שאני לא יודעת איך אני אי פעם אדע להיות ב"יחד",
הרגעים שאני מרגישה בהם כל כך פגומה.
הרגעים המוכרים לי מפעם.
עכשיו שאתה רחוק פתאום אני מבינה שאני כבר לא שייכת לפה, או לשם.
אני צריכה להיות איתך.
לא משנה תחת איזו הגדרה או כובע,
שאני איתך,
שאני שלך,
אני באמת לא לבד כבר.
